"שרי המלחמה": סאטירה מציאותית מאוד

"שרי המלחמה" היא סאטירה פוליטית מאת שי גולדשטיין בבימויו של מוטי קירשנבאום; כבר מנקודת הפתיחה הזו אפשר לצפות למקבילה התיאטרלית של "הנוסע השמיני" – פה נושך מלא שיניים, שברגע שכבר התרגלת אליו, נשלפות מתוכו עוד סדרה של שיניים חדות. אלא שאנחנו חיים בישראל, וכאן המציאות נושכת עוד הרבה יותר חזק; מחזה הביכורים של גולדשטיין עוסק בסיטואציה סאטירית אבל גם לגמרי סבירה – יפתח רחמים (אלי יצפאן) ראש הממשלה של ישראל, מוצא עצמו במשרדו כשמגיעה בשורה מדאיגה משר הבטחון שלו (יובל סגל) – הסורים על הגדרות, באופן המילולי ביותר. ואז גם המצרים עוברים את סיני ומגיעים לגבול הדרום, וכאילו כל זה לא מספיק, אירן מצטרפת לחגיגה.

מצד אחד – צריך להציל את ישראל ולקבל החלטות הרות גורל; אבל מצד שני, הפוליטיקה הישראלית כבר יודעת דבר או שניים על התושבים כפויי הטובה שלה. למי יש כוח לוועדות חקירה, לתקשורת ולמציאת האחראים הישירים? מזל שאי אפשר להשיג את הרמטכ"ל בטלפון, יהיה על מי להפיל את האשמה. כך, מהר מאוד לתוך ההצגה זריזת ההתרחשות הזו, מוצא עצמו הקהל צופה במה שנראה כמו תיאור אמין למדי, מצחיק והזוי אבל מציאותי של סדר הפעולות הישראלי הכסת"חי של נבחרי הציבור.

גולדשטיין הצליח להתאים עצמו אל המדיה מבלי לכפות עליה מה שאינה להכיל – הבמה בנויה להתפרעות מסודרת וידועה מראש, והדיאלוגים של גולדשטיין יהדהדו מוכרים למי שעוקב אחרי גולדשטיין בקריירת הרדיו וההשתתפות בתוכניות סאטירה, ובכל זאת מתלבשים היטב בקולות שונים על הדמויות השונות של "שרי המלחמה" מבלי לייצר כאוס. אם יש נטייה למחזאים מתחילים לעמוד על קצות האצבעות במאמץ כשהם מגיעים לבמה, משל התחרו בשייקספיר, ותוך כך הם מאבדים את הטבעיות שלהם – הרי שגולדשטיין לא נופל לשם, ומאידך גם לא מייצר הצגת בידור לוועדי עובדים שמתחנפת לקהל ודורשת ממנו להצטרף במחיאות כפיים במקומות המתאימים.

צוות השחקנים ובראשם אלי יצפאן, מוביל את הקהל בתוך הטקסט המדויק שנקי מכל שומן מיותר, ועדיין מצליח להישמע טבעי, משעשע וקולח לחלוטין. אם רק לפני יומיים תהינו בעקבות התוכנית "מי יפיל את המאסטר", מה קרה לאלי יצפאן ומה יהיה על כישוריו – הרי שב"שרי המלחמה" מתקבלת התשובה – יצפאן הוא חיית במה. הוא נושם קהל, ניזון ממנו ומחזיר לו את עצמו בחזקת אלף. יצפאן שרגיל להיות מופע של איש אחד ולגנוב את ההצגה, מרוסן באופן בריא על ידי הבימוי הקולע של מוטי קירשנבאום, מזרים חשמל לקהל ולכל מי שחולקים איתו במה, אבל לא משתלט והופך את כל ההצגה למופע בטעם יצפאן.

בכלל שחקני "שרי המלחמה" עובדים היטב כקבוצת כדורסל משומנת, הם יודעים מתי למסור, מתי להתכופף ותורו של מי לקלוע. כך בקלילות ובלי מאבקי כוחות שאפשר לראות פעמים רבות כל כך בעיקר על במה שלא מצליחה להסתיר בעיות כימיה, זוהרים כל השחקנים – יובל סגל, יגאל שדה, מיקי פלג-רוטשטיין ואחרים, ונהנים מעבודת האנסמבל שמיטיבה עם כולם.

שמה המלא של ההצגה הוא "שרי המלחמה – קומדיה מעוררת דאגה", ויש סיבות לדאגה כמובן. אם יש משהו שהמחזה חושף, ולא שלא ידענו קודם לכן, זה שהפוליטיקה היא ארגז חול של ילדים מגודלים וגאוותנים. כאלו שרבים על הצעצוע השווה יותר, שמתפארים על כך שאבא שלהם חזק מאבא של מישהו אחר, ובעיקר שזקוקים למבוגר אחראי שיעשה סדר ויפריד. המבוגר האחראי של הפוליטיקה הישראלית הוא כמובן ארצות הברית, שלקחה לעצמה את תפקיד הגננת של המזרח התיכון. וההבנה הזו מחלחלת אל "שרי המלחמה", באופן משעשע וקולע ביותר שמעמיד בפרופורציות את כל תחרות ההשתנה לרוחק שמנהל המזרח התיכון בינו לבין עצמו. בין ערוץ הכנסת ובין "שרי המלחמה" יש דמיון רב עד להבהיל, לפחות כאן תוכלו לצחוק במקומות שאתם רגילים לפחד.

* "שרי המלחמה" מציגה בתיאטרון הבימה

"שרי מלחמה" - האם תצפו ביצפאן על הבמה. ספרו לנו בפייסבוק