(צילום: אבי כהן; עריכה: מיכאל ברגמן)
להוציא רגע אחד בו נפנף אנטון ניוקומב באצבע מאשימה על אחד מהנגנים, בסופו של דבר, לא היו מכות. היצ'קוק סיפק פעם את ההסבר המושלם להבדל בין מתח להפתעה - כששני אנשים משוחחים ליד שולחן ולפתע מתפוצצת פצצה, זו הפתעה. אך כשהקהל רואה את הנבל מניח את הפצצה מתחת לשולחן ויודע בדיוק מתי היא תתפוצץ, קיבלת 15 דקות של מתח בלתי נסבל סביב אותה שיחה טפלה ומשעממת לכאורה. בהשאלה להופעה אמש בבארבי של בריאן ג'ונסטון מאסקר, הפצצה של אנטון ניוקומב - המוניטין השערורייתי שלו כאיש עם מחסנים בלתי נדלים של הרס עצמי - מתקתקת אצלנו בראש בשלושים הדקות הראשונות מתוך שעתיים של הופעה מתוקתקת למדי; כמעט, ואני אומר את זה בזהירות, מתוקתקת מדי. 2012, וניוקומב, עדין העריץ הבלתי מעורער שהוא, הביא את הלהקה, כולל מאט הוליווד, לעבודה, לא ללכת מכות. אבל המתח היה באוויר, סמיך יותר מהפידבקים ומקיר הגיטרות המפורסם שלהם.
הפעם ההפתעה היתה בכך שחברי להקה עם כזה מוניטין מלוכלך יכולים כעבור כמה וכמה שנים להישמע ביחד נקיים. אפילו התקיימה מידת מכובדת של סטריליות וריחוק, אחד מהשני כלהקה, וכלהקה המייצרת מוזיקה מול קהל, במיומנות, יציבות ובמקצוענות. שמות תואר שכאלו היה קשה עד בלתי אפשרי להצמיד למאסקר לנוכח ההיסטוריה המטורפת של הלהקה, אשר בצדק קיבלה את התואר המדמם "הלהקה הגדולה הכי קטנה בעולם". בתום שעתיים ומשהו של ההופעה, המאסקר הותירו רושם של מקצוענים. כאלו שמחזיקים פאסון אל מול המוניטין שלהם, ונשמעים טוב ומדויק גם כשהם משועממים, והיו רגעים כאלו אתמול בבארבי, באחת ההופעות המרשימות והתובעניות של השנה. בפני קהל מפוצץ ואוהד, חברי המאסקר לא חילקו בפנים חמוצות ממתקי רוקנרול מסוכרים מהסוג של פארק הירקון לפני כשבוע, הם באו לפרק עם הדבר האמיתי. הם הלכלוך שעוד מרעיש את השקט שנשאר.
זה לקח משהו כמו חצי שעה להם ולנו להבין. חצי שעה במהלכה כל "הדיג! הזה - המכות, הסמים, הבלאגנים, ההתפרצויות המפורסמות של אנטון והבלאגן, אלוהים כמה בלאגן - התרוצץ ליותר מדי אנשים בקהל אך נתקל והתעמעם בקיר פסיכדלי איטי ומאופק שנבנה באיטיות סטואית על הבמה. אך עם האקורדים הראשונים של "Anemone" - אחד מהקטעים הכי טובים בעולם - זה החל להתפרק לפרודות הפסיכדליות, המלטפות והמסחררות, המרגיעות והמותחות, שניוקומב רואה, מרגיש ומסוגל גם להשמיע.
גלים של סאונד שטפו את הבארבי המפוצץ בכל מי שאי פעם היתה לו או עדיין מחזיק להקה בתל אביב. מוניטין וציפיות בצד, ההופעה החלה לקבל חיים משל עצמה, ולמשך שעתיים זו היתה חתיכת נסיעה. אמנם לא רכבת ההרים שהיית מצפה, אלא יותר בכיוון של רכבת רוטטת, מזמזמת אך יושבת טוב על הפסים. כזו שאפשר להישען אחורה, להביט החוצה לסמוך עליה שתביא אותנו לאן שצריך. הלהקה עם הפנים אל הקהל, וניוקומב, במאונך אליהם ובצד החשוך, מסתכל, ממש כמונו אך הרבה מעלינו, על הלהקה. לא מזכה בהתחלה את האנשים אף לא במבט, בטח שלא במילת תודה או משפט שגרתי וחנפני אחר.
משהו בו מתחיל לזוז כשמאט הוליווד, לוקח שני תופי בונגוס ו-Super Sonic ממש כמו המילים שלו if you do it well you better do it right / if you're screwed up well you better screw it tight מעיף את כולם לתקרה הכחולה הבלתי נגמרת שהיא המוזיקה שלו. כשהוא רוכן על הגיטרה, ניוקומב הוא מכשף עטוף בגלימה שכולה פידבק כחול ומצליף בנחש חשמלי שמתלפף בשתי ידיו, האיש כל כולו ברגע הזה, שליו. משוגעים הכי מפחידים כשהם ככה שלווים מתוך ריכוז. המתח בין ההמולה שהוא מוציא לפנים שלו הוא בלתי נסבל. בלתי אפשרי לעצום את העיניים ולסוכך על האוזניים כשהוא בתוך הרגע הזה.
הרגע שהוא גובר על שלוש גיטרות, באס תופים (אחרי ניוקומב, Daniel Allaire, המתופף הוא הגיבור של ההופעה הזו) והקלידים. זה שלו. כן, כולם יודעים. ושומעים את זה בשירים כמו "There's a war going on"; ניוקומב הביא את האמריקנה שלו, כל ה-USA של כבישים מהבילים, אקדחים ארוכי קנה, בקבוקים מנופצים שטמונים עמוק בכיסי המעיל וגבר אחד שבורח על כל זה. לשנייה היה נדמה לי שאני רואה את האנטר ס' תומפסון, חומק החוצה מהבמה, לחום התל אביבי, לא לפני שהוא מהמהם בסיפוק.
ג'ואל גיון, עדיין עם פאות לחיים ומשקפי שמש, שמנגן על הטמבורין והמרקאס בתנועות שהן חתוליות, מתפנקות ומשועממות ובאותה עת גמלוניות חסרות פשר, לקח על עצמו את מעט המילים שנאמרות בין היצירות. הוא זרק משהו כמו "Lets Party down here" לפני השיר הפיל גוד המנצח שלהם, "The Last Dandy On Earth" שעדיין, לא משנה כמה פעמים שמעת אותו, מרגיש כמו פעם ראשונה. בטח בלייב. ומאט הוליווד, כמו שלושת השירים הנוספים ששר, לא מפספס את הרגע ומגיש ביצוע מושלם.
אבל אז אנטון חזר להיות אנטון. אמנם בקטנה, אבל כמו מאסטר אמיתי, בטיימינג שדואג להזכיר לכולם על קיומה של הפצצה המפורסמת והמתועדת שלו, במקרה ואנשים התחילו ליהנות יותר מדי. זה התחיל בהערה קלאסית שלו, בשקט בין השירים, במקרה זה, סונט ומעליב בקול רם את ריקי מיימי, שהחזיק לבוש בחליפה בגיטרת 12 מיתרים, והזהיר אותו בסיוע אצבע מכוונת, שיתרכז בנגינת הליווי ולא יכנס לו לסולואים. מיימי, שבע קרבות שהוא, לקח צעד אחורה.
אבל אנטון כבר בקטע. בתנועות מוכרות של היסטריה עם הסטנד של המיקרופון מספר, חצי צועק, שאמרו לו לא לבוא לכאן בגלל האפרטהייד, אבל הוא Fuck you kinda guy ועושה מה שבזין שלו. זה מה שהוא אמר לאנשים מהבארבי שביקשו לא לעשן על הבמה. ואז הוא אמר שנמאס לו, ואף אחד לא יגיד לו מה לעשות, הוציא סיגריה והדליק אותה לכל תשואות מהקהל. זה היה רגע ה-"דיג! שלנו מודל 2012. הסצינה הזו הזכירה כמה אנטון ניוקומב חרד וחרדתי למוזיקה שלו. זה לא משנה שנמצאים איתו על הבמה נגנים רוצחים שמנגנים עם הרכבי על, רק ממנו זה מגיע. רק הוא יודע. כאילו היה גרסה לבנה, שדופה ורדופה של ג'יימס בראון ברגעים האלו שהנגנים שלו היו מוציאים אותו מדעתו וחוטפים דקה אחר כך את נחת זרועו. אך שלא כמו בראון, ניוקומב נדמה כמי שבז להם. ממקום מושבו, בפינה החשוכה, הוא גם נראה כמביט בהם כמו בז בטרפו, סוקר אותם ללא הרף, מחפש תפרים ונקודות שרק הוא רואה ושומע. הוא תמיד הרי היה השו האדה בכל השוגייז הזה.
היתה איזו בטן מתקבלת והגיונית בשעתיים של הופעה, במהלכה המאסקר עבדו כאמור על סוג של אוטומט שנראה וגם נשמע משועמם מעצמו וחד גוני. אך בחלקה האחרון של ההופעה שמונת חברי המאסקר סחטו עד למקסימם את הפדלים שלהם. מבעד ל-34 מיתרים (גיטרת 12, באס ועוד שלוש גיטרות) הם שיחררו את החיה שלהם לחופשי. לעיתים היא חושפת ניבים מדממים, או לחלופין טווה סביבך קורי עכביש א-לה קיור; יש שהיא גועשת, מתנחשלת ואמורפית ויש מדויקת כמו אגרוף לאף.
"Straight Up & Down" הבלתי נמנע נוגן בגרסה הסופר ארוכה שלו ואחרי עוד קטע אחד, חברי הלהקה, עוזבים את הבמה, אומרים יפה תודה ומשאירים את קולין הגנה, שסוגר לופים עם הפידבק של הבאס ואת אנטון שמתיישב ליד הקלידים ומפרק את כל הערפל המדמם הזה שעוד נותר על הבמה, בצורה פסיכוטית למדי שנשמעה כמו דקירות סינתי שמנסות לנקב את צמיגי הפידבק של הבאס ללא הרף. בסוף הוא התייאש, קם, הניף את ידו בנשיקה לקהל ועזב את הבמה, שדה קרב נפלא ורוטט עדיין, לאנשים כמונו, שבאו לראות אחד כמוהו. גאון רוקנרול בפעולה. הבק-ליינר שלהם, שחגג יומולדת באותו יום, סגר את האופציות להדרן כשאמר בעברית את המילה האחרונה לערב זה: תודה. תודה על חוויה מוזיקלית בלתי נשכחת.
בריאן ג'ונסטון מאסקר בהופעה בפריז: חוויה אחרת
בריאן ג'ונסטון מאסקר בוחרים את תחנות הדרך המוזיקליות שלהם
מה אתם חשבתם על ההופעה של בריאן ג'ונסטון מאסקר? ספרו לנו בפייסבוק