אמנם "אמיצה" הוא הסרט החדש של אולפני האנימציה המהוללים פיקסאר ("צעצוע של סיפור", "למעלה"), אבל הוא לא באמת נראה ככזה. אם כבר, "אמיצה" מרגיש הרבה יותר קרוב ברוחו ובמאפייניו לסרטים של אולפן האם, דיסני. מדובר באגדה תקופתית, שבמרכזה עומדת נסיכה יפה ודעתנית, ויש בה גם מכשפה, בני אנוש שהופכים לבעלי חיים ואפילו כמה שירים קיטשיים. היתכן ששש שנים אחרי המיזוג בין דיסני לפיקסאר, אנו עדים כעת לראשית היעלמותו של בית היוצר המיוחד הזה כישות יוצרת עצמאית?
מה שבטוח, "אמיצה" מהווה המשך די טבעי לשני סרטי האנימציה הקודמים של דיסני, "הנסיכה והצפרדע" ו"פלונטר", בניסיונו לעצב נסיכת דיסני של העידן החדש: מישהי עצמאית וחזקה, שלא באמת זקוקה לנסיך על סוס לבן שיגאל אותה. מהבחינה הזאת, "אמיצה" הוא ללא ספק ההצלחה המשמעותית ביותר של דיסני עד היום. בעוד שבסרטים הקודמים, עם כל הכבוד לאופייה העצמאי של הנסיכה, בסופו של דבר היא מצאה את עצמה בזרועותיו של גבר, ל"אמיצה" יש את האומץ לוותר לחלוטין על המרכיב הרומנטי לטובת עלילה מרעננת של מערכת יחסים ריאליסטית למדי בין בת לאמה.
הבת (קולה של קלי מקדונלד מ"אימפריית הפשע") היא מרידה - נסיכה סקוטית ג'ינג'ית וחצופה, בעלת מיומנות פלאית בחץ וקשת, שמסרבת בתוקף לדרישת אמה להינשא נישואים פוליטיים, כדי לחזק ברית בין שבטים. האם אלינור (אמה תומפסון) היא מלכה אצילית ונשית, שמאמינה שתפקידה של האישה היא לדעת להתנהג בחברה ולהקריב את עצמה למען הזולת. כאשר מרידה מבינה, שלא תוכל לשכנע את אמה בצדקתה, היא פונה לעזרתה של מכשפה מסתורית, שמבטיחה לה כישוף שישנה את דעתה. מכאן כמובן העניינים מסתבכים.
בסיפור עשייתו של "אמיצה" טמונה אירוניה. הסרט היה אמור להפוך לעבודת בימוי ראשונה של אשה במסגרת אולפני פיקסאר. ברנדה צ'פמן, ששמה כבר מופיע בספרי ההיסטוריה כאשה הראשונה שביימה סרט אנימציה בעקבות עבודתה ב"נסיך מצרים" של אולפני דרימוורקס, הגתה את הפרויקט הנוכחי וליוותה אותו עד לשלבים מתקדמים. אלא שבשלב מסוים האולפן לא היה מרוצה מהכיוון שאליו הסרט הולך, ועל כן צ'פמן פוטרה והוחלפה במארק אנדרוס, מי ששימש עד אותו שלב כאחראי על ענייני סקוטלנד בסרט. אמנם היו דברים מעולם בסרטי אנימציה, ואף אחד גם לא יודע בדיוק מה לא מצא חן בעיני הבוסים בגרסתה של צ'פמן, אבל העובדה שזה קרה בפרויקט שמהותו היא העצמה נשית צורמת למדי.
ייתכן שחילופי המנהיג במהלך העבודה הם הסיבה לתחושת השעטנז שמלווה את הצפייה בסרט. הוא מתחיל כמו דרמה פמיניסטית פשטנית למדי, אך בשלב מסוים מבצע פנייה לא צפויה לעבר השתוללות קומית. סצנות נדושות וקלישאיות, שנראות מועתקות ממש מאלף סרטים אחרים, משתלבות בסצנות מקוריות ורבות השראה. לכך מצטרפים גם קווי עלילה שלא זוכים למיצוי, בעיקר קו העלילה המיתולוגי, שמביא את הסיפור ברגעים מסוימים אל גבול האימה. הייתכן שמדובר בעדויות גלויות למפנה שהתבצע בסרט במהלך העבודה, שאנשי פיקסאר לא הצליחו לטשטש עד הסוף?
ועדיין, למרות הבלגן, "אמיצה" הוא סרט שכיף לראות. ברגעיו הטובים, מדובר ביצירה משעשעת וחכמה, שלא הולכת בדרכים הסלולות, ועל כן היא מפתיעה ומרעננת, ולכן אפשר לסלוח לה גם על הרגעים הטובים פחות.
"אמיצה" - מתי ואיפה רואים?
"אמיצה": ראיון עם האנימטור הישראלי שעשה את זה בפיקסאר
"אמיצה" - האם תצפו? ספרו לנו בפייסבוק