"אמיצה": ראיון עם האנימטור הישראלי שעשה את זה בפיקסאר

לפני שמונה שנים, בדומה למיליונים ברחבי העולם, צפה נער חיפאי בשם אלון וינטרשטיין ב"משפחת סופר-על". במקרה שלו, זה התגלה כחוויה המעצבת של חייו: הוא כל כך אהב את הלהיט של פיקסאר, עד שהחליט כי הוא רוצה ליצור סרטי אנימציה כשיהיה גדול, ולעשות זאת בשירותו של האולפן ההוליוודי.

בסוף השבוע הקרוב, נוכל להיות עדים להתגשמות החלום הזה: "אמיצה", שובר הקופות הטרי של פיקסאר, יגיע לאקרנים ברחבי הארץ, ובקרדיטים של הסרט מופיע גם שמו של וינטרשטיין, שעבד בו כאנימטור. כך, כמו הגיבורים הטיפוסיים בסרטים של האולפן, הוא הוכיח כי לא משנה מה הפנטזיה שלך, תמיד יש סיכוי להגשים אותה.

אז איך הוא עשה זאת? בשיחה טלפונית מביתו בקליפורניה, מתגלה כי לוינטרשטיין היתה תוכנית מחושבת היטב, שאכן הוכיחה את עצמה. "אחרי השחרור מהצבא נרשמתי ללימודים בסן פרנסיסקו סקול אוף ארטס, כי ידעתי שחלק מן המורים במוסד הזה עובדים בפיקסאר וכך יש לסטודנטים קישור לאולפן", הוא מספר. "לפני שלוש שנים נודע לי שהם מקבלים סטודנטים להתמחות קיץ, אז הלכתי על זה והתקבלתי לשמחתי, ואז לפני שנתיים זה קרה שוב. כנראה שהשארתי רושם טוב בשני המקרים הללו, כי אז הם פנו אליי והציעו לי לעבוד אצלם, והפעם לא כמתמחה אלא כאנימטור מן המניין. לא חייבים לחקות דווקא את המסלול שלי, כי באמת שיש עוד דרכים להגיע לפה, אבל בעיקרון, הדבר החשוב הוא להשיג התמחות בפיקסאר. ברגע שמצליחים בכך, כבר משיגים דריסת רגל באולפן".

מובן שלכל מי שמתקבל לעבוד בפיקסאר יש על מה לכתוב הביתה, אך וינטרשטיין גם יכול להתגאות בכך שהתגייס לאולפן בנקודת ציון מעניינת בהיסטוריה הפורייה שלו: "אמיצה", הסרט העלילתי הארוך ה-13 בתולדותיו, שונה מקודמיו. ראשית, כיוון שבפעם הראשונה בתולדות פיקסאר, הוא מציב בתפקיד הראשי דמות ממין נקבה – ליתר דיוק, נסיכה צעירה, החיה בהרי סקוטלנד של המאה העשירית ויוצאת למרוד בערכיה של משפחתה. חשוב מכך, העולם הקולנועי שבו לחלוטין אינו "פיקסארי", ומזכיר פחות את "צעצוע של סיפור", "וול-E" ודומיהם ויותר את המעשיות הקלאסיות של דיסני.

אם כך, מנקודת המבט שלו כמעריץ של פיקסאר וגם כעובד שלה, כיצד מסביר וינטרשטיין את התפנית הזו? "אני חושב שהסרט הזה הוא הוכחה לשיטת העבודה הנכונה של האולפן – הם פשוט אף פעם לא אומרים לא לרעיון טוב", הוא אומר. "במקרה הזה, למשל, הבמאית ברנדה צ'פמן באה עם הסיפור של 'אמיצה', ולכולם פה היו ברורים שלושה דברים – שזה סיפור טוב, שהוא לא אופייני לאולפן, ושהעובדה הראשונה חשובה בהרבה מהשנייה, אז הם יצאו איתו לדרך".

ואיך אתה התחברת לסיפור, בתור מישהו שאף פעם לא היה נסיכה צעירה, אף פעם לא חי במאה העשירית לספירה, אף פעם לא חי בהרי סקוטלנד וכיוצא בזה?

"כל מה שאמרת נכון, אני באמת רחוק לגמרי מן הגיבורה ומן העולם שלה, אבל בכל זאת יכולתי להתחבר לסרט. גם בגלל שהתחברתי לרבות מדמויות המשנה בו, אבל גם בגלל שחשתי הזדהות עם כמה ממדים בסיפור של הדמות הראשית – לא צריך להיות נסיכה סקוטית בשביל להבין את מסע ההתבגרות והגילוי העצמי שהיא עוברת. זה הרי משהו שכל אחד חווה בעצמו, ולכן אני חושב ש'אמיצה' יכול לדבר לכל הצופים, והעובדה היא שהוא באמת מצליח בקופות".

האם בזמן העבודה על הסרט הורגש איזשהו לחץ מיוחד? היה חשש סביב השאלה איך הקהל יקבל את התפנית הפיקסארית הזו?

"שוב, גם כאן, אני חושב שהמדיניות של פיקסאר הוכיחה את עצמה. הם לא פועלים בזחיחות או בביטחון יתר, אלא כל הזמן מפעילים תהליך של בקרה פנימית, שואלים את כל השאלות האפשרויות ומוודאים שיש להם תשובות נכונות, ובגלל זה תוך כדי העבודה היה ברור שאנחנו לא הולכים עם הראש בקיר".

בראיון שערכתי מוקדם יותר השנה עם ביבו ברגרון, אנימטור צרפתי שגויס לעבוד בשירותה של הוליווד בתחילת העשור הקודם, הוא טען כי בעולם האנימציה האמריקאי, לבמאי ולכל אינדיבידואל אחר אין כמעט השפעה, והכל נקבע בסופו של דבר בידי השיטה ובידי המפיקים.

האם גם וינטרשטיין מרגיש שהוא בסך הכל ביצועיסט ובורג קטן במכונה? "לא, לפחות בפיקסאר זה לא כך", הוא אומר. "זאת חברה שקשובה לעובדים שלה. תוך כדי העבודה על 'אמיצה', בדרך להשלמת המוצר המוגמר, כל הזמן הקרינו לנו חתיכות-חתיכות מהסרט, ביקשו מאיתנו הערות עליהן, ויישמו אותן. זאת חברה שנותנת משקל מרכזי למחשבות ולרעיונות וגם תמיד מוכנה לקבל אותן. בגלל זה, רבים מן הסרטים הקצרים וגם הארוכים שנעשו בה נוצרו בידי אנימטורים זוטרים יותר ופחות, שבאו להנהלה עם רעיונות טובים וקיבלו את הקרדיט. בשביל לקבל פה את שרביט הבימוי לא צריך לחכות במשך שנים ולעלות בסולם הדרגות עד שהבמה תתפנה – מספיק פשוט לבוא עם סיפור מקורי וטוב".

לסיכום, מי שמבקר באולפני פיקסאר יכול להתרשם כי כמצופה מאולפן אנימציה שכזה, הוא לא בדיוק בנוי כמו מקום העבודה הממוצע. איך הדברים נראים מנקודת מבט היומיומית שלך?

"זאת אכן סביבת עבודה שונה מכל מה שראיתי, ואני חושב שהיא פתוחה ונוחה גם יחסית לנהוג בחברות היי-טק גדולות, למשל. מלכתחילה תיכננו הכל כך שלעובדים יהיה כמה שיותר חופש, והשאלה היא רק איך לא להתפתות לנצל את החופש הזה יתר על המידה. גם מבחינה פיזית פשוטה, זה לא סתם אופן-ספייס אפור – המסדרונות מלאים בדימויים של פיקסאר ושל אמנות מסוגים שונים, וכל אחד גם יכול לעצב את החדר שלו איך שהוא רוצה. חברים שלי, למשל, עיצבו אותו כמו זירה של התרסקות מטוס. השאלה היחידה, שוב, היא כמה זמן בא לך להשקיע בחופש שלך".

"אמיצה": איפה ומתי רואים?

"אמיצה" - האם תצפו בו בקולנוע? ספרו לנו בפייסבוק