מי שמכיר היטב את רחוב אלנבי בתל אביב, יודע שבכל שעה של היום אלנבי היא סוכנת אחרת אלנבי של הבקרים היא אלנבי של בעלי הבאסטות ושל מחפשי המציאות; אלנבי של הצהריים היא של התיירים, של המציצים לקצת; אלנבי של בין הערביים היא של הרומנטיקנים בזול, של סטודנטים עניים, של משפחות שבאו לחטוף משהו בפיתה והופ למקלחת ולישון. אבל אלנבי של הלילה היא מיסטר הייד ממאורותיהם החשוכות והמוגפות בשעות היום זוחלים החוצה הסמים הקלים והקשים, הנערות הקלות והקשות, הגברים שכתוב להם על הפנים שהם מחפשים. מחפשים אקשן, סקס, מכות. כל דבר שיעביר את התחושה.
"אלנבי", הסדרה המבוססת על הרומן בשם זהה של גדי טאוב, עוסקת בדיוק בצד הזה של אלנבי, הצד האלים, האפל, המלוכלך והסקסי. במועדון סליזי כמו העשרות שפזורים על אלנבי, מיקה (מורן אטיאס, בתפקיד שעדיין קשה לתהות על טיבו), בליינית וחברתו של דימה, אחד ממאבטחי המועדון, חוטפת אגרוף אכזרי לשיניים מאדם אותו היא טוענת שאינה מכירה.
בעל המועדון (אביב אלוש, הזכור לטובה גם מתפקידו ב"תא גורדין"), רגיל לתפקד בממלכה הקטנה והרקובה שלו כמנהל, שופט, שוטר ומוציא לפועל; הוא מקבל החלטה שעוד תשנה את מהלך חייו, ומחביא מהשוטרים את קלטות מצלמות המעקב. את הדין והחשבון בתוקף האלים הוא מניח למאבטח שהוא גם החבר הזועם של מיקה לבצע. מה שמתחיל כסגירת חשבון סטנדרטית במונחי אלנבי, מסתבך כאשר מסתבר שרוטינת העין תחת העין הלכה רחוק ומדי, והתוקף כמעט ומת מהמכות שחטף. ברקע הדברים, חשפנית פרובוקטיבית ואינטליגנטית (רומי אבולעפיה בתפקיד עגול, מדויק ומשכנע), מזגזגת על הגבול שבין נורמטיבי לפרוורטי, ובדרך משחקת בלב לעיתונאי צעיר ותמים (נדב נייטס) שמגיע למועדון במשימה עיתונאית ומוצא עצמו מסובך עם מושאי התחקיר שלו עד מעל לראש.
"אלנבי" מבטיחה טובות בינתיים היא מקוטעת, מהירה ומחוספסת באופן שמחקה היטב את מהלך העניינים בחיי הלילה האלנביים; הדמויות שלה מדברות את העברית הנגזרת מתוקף האיפיון שלהם, ולא את העברית הטלוויזיונית שפעמים רבות מדי מרחיקה את עצמה מן הריאליזם. כרגע בעיקר נושא על כתפיו את האמינות ומרכז הכובד של הסדרה, אביב אלוש המצוין שמצליח בטבעיות גמורה להיכנס לתפקיד של בעל המועדון הפיקח וקר הרוח שמנתב בין חיי הלילה ובין חיי המשפחה. העלילה, עבור מי שקרא את הספר "אלנבי" ידועה מראש, ועדיין הסדרה מצליחה להיות מותחת באופן בו היא חושפת את הדברים, ובהלחמים הטלוויזיונים המפתיעים בין קווי העלילה המצטלבים.
ואפילו יותר מהערך הטלוויזיוני שלה, שקשה לאמוד בדיוק לאחר פרק בודד "אלנבי" לא תיתן לכם להעביר את התחושה היא לוקחת את הראש של הצופה ומחזיקה אותו קרוב למדרכות, לראות ולהריח את כל מה שנספג בהן. היא אמנם לא אלימה או מושחזת כמו "הסמויה", אבל כן ממשיכה קו חשוב שהתחיל ב"בלו נטלי", ומרימה את השטיח מעל לכתמים של המציאות הישראלית. ציפוי הפאטינה האורבני שמי שחי בעיר מסגל לעצמו כדי לצלוח את היום יום הוא אולי הכרחי בשביל שלא לתת לזוהמה להיספג, אבל "אלנבי" הסדרה כמו "אלנבי" הספר, מנסה לעשות את שביכולתה בשביל לגרד משהו מציפוי הטפלון שאימצנו.
בהקשר הרחב יותר, "אלנבי" היא חלק משינוי מדיניות טלוויזיוני ואימוץ אג'נדה חדשה השימוש בטלוויזיה לא (רק) כהסחת הדעת החלולה של סוף היום, אלא ככלי נגיש להקניית אינפורמציה וביקורת על ישראל האמיתית. לא כל ישראל מסתובבת באלנבי בלילות, אבל מה שמתרחש בדאון טאון ישראל כן צריך לעניין כל מי שמעוניין לקחת חלק בחברה שסביבו. וגם אם "אלנבי" לא הגיעה כדי לחנך או להשכיל את הקהל, הדרך שבה היא עשויה, יכולה על הדרך לתת את הערך המוסף.
"אלנבי" משודרת בערוץ 10, בימי שבת ובימי ראשון אחרי "פנים אמיתיות"
ג'וליה לוי בוקן על המעבר מבראד פיט לחשפנות ב"אלנבי": ראיון
"אלנבי" - מה אתם חשבתם על הפרק הראשון? ספרו לנו בפייסבוק