"אנחנו השתנינו, האלבומים שלנו פחות או יותר נשארו אותו דבר עד האלבום האחרון, אולי בגלל זה קראנו לו 'Heaven'." כך מספר סולן להקת The Walkmen, המילטון ליטהאוזר, בראיון לוואלה! תרבות לרגל הופעתם בישראל. "כשקיבלנו את ההצעה לבוא לישראל, מיד הסכמנו", אומר ליטהאוזר בהתלהבות. "זה כבר לא קורה לעתים תכופות שמציעים לנו לנסוע למקומות חדשים שעוד לא הופענו בהם, במיוחד עם אלבום חדש. אף אחד מאיתנו עוד לא היה בישראל, וזה בהחלט נשמע כמו מקום כיף לנסוע אליו".
בשיחת טלפון מחופשה משפחתית במיין, כשהתינוקת בת השנה וקצת שלו מצחקקת ברקע, המילטון ליטהאוזר הוא כבר לא בדיוק הבחור הזועף שצעק על הבמה "יש לך חוצפה לבקש ממני טובות/ יש לך חוצפה להתקשר למספר שלי/ כבר דיברנו על זה/ מה את לא שומעת?", בשיר "The Rat". ליטהאוזר משדר אופטימיות זהירה, אותה ניתן לזהות כאמור כבר משם האלבום החדש, אבל גם בלחנים ובטקסטים שמופיעים בו, שבעיקר חוגגים או ליתר דיוק משלימים עם החיים. החבר'ה הזועפים, שהתחילו לנגן עוד כילדי תיכון בוושינגטון די.סי. הם כבר אבות ובעלים, יאפים נחמדים בחליפות היפסטריות, עושים ברביקיו לחברים על הדק במרפסת בברוקלין.
בדיוק כמונו, מסתבר שגם להקות מתבגרות; ליטהאוזר מספר, מהורהר משהו, "אנחנו מופיעים עכשיו בכל מיני פסטיבלים, ואתה רואה את הקהל, בני עשרים ומשהו קופצים ומשתגעים למוזיקה אלקטרונית. פתאום אני מבין שאני הרבה מעבר לזה, אנחנו במקום אחר. ונראה שגם הקהל שלנו התבגר איתנו". אם באלבומים הקודמים דה ווקמן נשמעו כמו חבורת צעירים שקצת מאסו בעולם, מתוך תחושה שהעולם קצת מאס בהם, הפעם ממרומי אמצע שנות השלושים, החיים לא יכולים להיראות ורודים יותר. "רצינו שיהיה כאן שינוי דרמטי", מספר ליטהאוזר כשהוא מדבר על האלבום שגם לכבודו הם יוצאים למסע הופעות, "שאפנו לסאונד אחר, עשינו כל דבר שביכולתנו כדי להישמע אחרת, להעביר מסר שונה. האמת היא שבסופו של דבר התוצאה היא שאתה עדיין נשמע כמו עצמך, אבל לפחות ניסינו שהמסר יעבור".
ואכן המסר עובר. הלהקה, שחוגגת עכשיו עשור להקמתה, הוציאה את האלבום במאי האחרון ומהר מאוד כבשה את המבקרים. אתר המוזיקה פיצ'פורק טען כי זהו "אלבומם המגובש ביותר, המלא ביותר, והראשון שמחזיר את מלוא ההשקעה". "זה נהדר לשמוע את הדברים האלה," מספר ליטהאוזר, "כי זה אומר שמה שניסינו עבד. עכשיו רק נותר לראות אם הקהל מרגיש אותו דבר".
השינוי המהותי הוא גם תוצר של הנסיבות. "העבודה על האלבום הזה היתה שונה לחלוטין מאיך שעבדנו עד כה", מספר ליטהאוזר, "דבר ראשון, אנחנו כבר לא גרים כולנו באותו מקום. פעם כולנו (חמשת חברי הלהקה) גרנו בניו יורק. אחר כך, חלק עברו לפילדלפיה, אבל עדיין יכולנו לנסוע כל הזמן הלוך ושוב. אבל אז פול (מרון, שמנגן גיטרות ופסנתר, ט.ש.) עבר לניו-אורלינס. אז עם האלבום הזה זו היתה הפעם הראשונה שכתבנו אלבום מבלי להיפגש. נפגשנו יחד כולנו רק פעמיים.
אבל המעניין הוא שאני חושב שאיכשהו בקצב של העבודה זה גרם לנו לעבוד מהר יותר". הוא צוחק, "האמת שאני לא בטוח שאנחנו טובים יותר כאשר אנחנו באמת נפגשים ויושבים יחד לעבוד, אנחנו סתם מבלים מלא שעות בלדבר ומבזבזים את הזמן".
אולי בזכות העובדה שחברי הלהקה לא סתם דיברו שעות, העבודה על "Heaven" נגמרה כבר תוך כמה חודשים. אבל כשהסתיים תהליך הכתיבה, הגיעו חברי הווקמן עם למעלה מ-30 שירים חדשים אל המפיק פיל אק אשר נשכר מראש לעבודה - עוד אלמנט שונה וחדש עבור הלהקה. "כשפיל נכנס לתמונה זה היה אחרת לגמרי ממה שהיינו רגילים". מתוודה ליטהאוזר. "הוא ממש שם אותנו על לו''ז צפוף ומדויק וזה משהו שלא היה לנו קודם. מישהו שדוחף אותנו קדימה ומחזיק אותנו קצר ואנחנו אף פעם לא עבדנו ככה", הוא מגחך - "כן, אנחנו בדרך כלל טיפוסים שלוקחים את הזמן". מהר מאוד אק והלהקה החליטו על 11 שירים שייכנסו לאלבום החדש ואז נולדו עוד שניים.
שני השירים הללו, "We Can't Be Beat" שפותח את האלבום ו-"Heaven" שיר הנושא של האלבום הם ללא ספק מעין המנוני ניצחון או לפחות הצדעה מפויסת והשלמה עם החיים שבחרו לעצמם. באתר שלהם, כותבת הלהקה, בהצגתה את האלבום החדש, "תחושת הניתוק שניתן לחוש לאורך אלבומינו הקודמים נעלמה. הרגשנו כי הגיע הזמן לאמירה יותר גדולה, ונדיבה".
האם כך באמת הרגשתם? ניתוק?
"כמובן שהמוזיקה היתה מאוד אישית, אנחנו כתבנו אותה. אבל בצורה מסוימת הרעיון שלי היה להיות כן לחלוטין באלבום הזה, זה אולי מה שהתכוונו באתר". מסביר ליטהאוזר, "הנושאים והטקסטים שהאלבום עוסק בהם, בהחלט שונים מהנושאים שהעסיקו אותנו לפני חמש שנים. אנחנו אומרים דברים כמו 'we can't be beat' או 'we will never leave' ואנחנו מרגישים ככה, יותר צמודי קרקע. בסוף תהליך העבודה על האלבום הזה, כאשר היתה לנו כל המוזיקה, החלטנו שאנחנו רוצים לשים תמונות של המשפחות שלנו (על העטיפה ובחומרי היח''צ, ט.ש.) בגלל שזה הרגיש שיש לנו אסופה טובה מאוד של שירים אשר מראה מי אנחנו, איך החיים שלנו, למי הפכנו היום אחרי עשר שנים".
אז אחרי חגיגות העשור ולפני פתיחת מסע ההופעות הרשמי של הלהקה לקידום האלבום החדש, תעצור דה ווקמן כאמור ללילה אחד בתל אביב. מהביטולים של להקות אחרות הם לא מתרגשים, האמת שהם בכלל לא היו מודעים להם. "באמת? מסיבות פוליטיות? טוב, אנחנו לא קיבלנו עוד שיחות מאיימות. אולי בעצם אנחנו לא מספיק גדולים כדי שנקבל שיחות מלחיצות", הוא מגחך, "אנחנו בהחלט מצפים לביקור הזה ולהופעה. נראה לי שיהיה כיף".
ובאמת מה רע לשבת ברוגע על המזח במיין, אחרי אלבום שביעי שהמבקרים כבר גמרו עליו הלל ועם לוח שנה ממנו מציץ סיבוב הופעות סגור עד סוף שנת 2012? ליטהאוזר נשמע כמו זקן השבט כשהוא מסכם "עשינו אלבום אופטימי בכוונה. אנחנו ביחד עשר שנים, ועשינו סדרה של הופעות לכבוד חגיגות העשור. והיה לכל זה ממד מפכח בצורה מסוימת. זה היה מעין רגע כזה בו אתה מבין שאתה באמת עושה את הדבר הזה כבר עשר שנים... היה בזה משהו מאוד מעודד ומדרבן בצורה מוזרה. כי היית מצפה שאולי יהיה לזה השפעה מייאשת בקטע של 'לא ייאמן שאנחנו עדיין עושים את הדבר הזה כל כך הרבה זמן'. אבל למרבה הפלא היה בזה משהו שהרגיש נכון, שכאילו נתן לנו לגיטימציה מחדש, תחושה של 'לפחות הגענו עד הלום'".
The Walkmen יופיעו בישראל ב-14 באוגוסט במועדון הבארבי בתל אביב
לא יכולים לחכות להופעה של The Walkmen? ספרו לנו בפייסבוק