בחיבור של אייל גולן עם דודו אהרון צריך להניח את הכל בצד ולהתמקד בעניין אחד הדמיון הווקאלי בין השניים. יותר מדי פעמים נטען שדודו אהרון נשמע כמו העתק של גולן. ממש יותר מדי. בדואט החדש שהוציאו השניים, "ממכרת", הסוגיה הזאת צריכה להגיע לסיומה. השניים דומים זה לזה אך ורק בקולם. בין גולן לאהרון יש הבדלים משמעותיים, וכדאי מאוד לשים לב אליהם. גולן מפרגן לאהרון, מכיוון שהאחרון עשה הרבה מאמצים להידמות לטוב ביותר. זה הצליח לדודו אהרון, שבתחילת הקריירה שלו נחשב לתלמיד הטוב ביותר של גולן.
עברו שנים, ים של סלסולים ולאהרון כבר יש היום קול עצמאי משלו. עם צאת הדואט "ממכרת" אפשר בקלות להבחין שמעבר לגוון הקול הדומה, דודו אהרון שר שונה מאייל גולן. ההבדלים ניכרים כמעט בכל פרמטר. אהרון שר שטוח, גולן לעומתו חד. אהרון "שר מהאף", לגולן יש מבערים שיוצאים מהבטן הישר לגרון הבלתי נגמר. ארסנל הסלסולים של גולן מגוון בהרבה משל אהרון. הדואט ביניהם מוצדק משום שיש בו חיבור בין המורה לתלמידו וכשהם שרים יחד, מדובר בסגירת מעגל אמנותית מוצדקת וראויה.
ליאור נרקיס מתאמץ
כל מה שליאור נרקיס רצה לעשות באלבום החדש שלו, זה להראות שגם הוא יודע ויכול לייצר מוזיקה עם ארומה נוסטלגית. למרות זאת, ההבדלים בין אלבומו השמיני "אם תרצי", לקודמיו, נשארים בשלב הכוונה. התוצאה הסופית היא מוצר מאוד דומה לאלבומים הקודמים של נרקיס. לא שיש בזה משהו רע. נרקיס הוא זמר מיוחד בז'אנר. הבשר בגרון שלו, העוצמה והחום, הם מהות הייחודיות שלו והם באים לידי ביטוי היטב בשירים הקצביים. כדי שנרקיס יתרומם עם בלדה רגועה, צריך לקרות משהו ממש מיוחד. זה קורה לעיתים רחוקות מאוד. "לכל אחד יש" הקלאסי, הוא דוגמא די בודדה. אפילו "תגידי" לא ממש עונה להגדרה הזאת, משום שנרקיס מתפוצץ בעוצמות שלו ולוקח את השיר למחוזות הסלואו רוק. כמעט כל נסיונותיו לעבור כזמר רגיש שיודע לשיר ללב ולא רק לרגליים, לא ממש עובדים. זה כמעט תמיד נשמע מאוד מאולץ ומתאמץ.
נרקיס יודע לתת בראש והוא אחד הטובים בז'אנר הזה. לכן, גם באלבום החדש, הרצועות הטובות יותר הן הקצביות, החפלתיות שנותנות בראש ברחבת הענטוזים. הבולט שבהם הוא "לב שאוהב", שיצרו דורון אלימלך ואליאב מועלם. העיבוד הפשוט של אלימלך השלים תמונת חפלה מהסוג הישן והטוב. אותה יעילות נרשמת בשיר נוסף שיצרו אלימלך ומועלם עם נרקיס עצמו "גונבת לי ת'לב". הגרוב, הוייב והכח שיש לנרקיס בגרון מבעירים את האדמה, אפילו שבשיר עצמו אין שום דבר חדש. למעשה הוא נשמע דומה לשירים אחרים שנרקיס הקליט בעבר.
הבלדה "מפקיד את ליבי" שכתב שמעון דיין והלחין גלי חלפון, מצליחה קצת להזיז את הלב מהמקום. לא יותר. השמאלציות וההגזמה במילים המפוצצות והקלישאתיות כשנרקיס שר "היום אני מפקיד את ליבי בליבך ולעולם לא נפרד", לא מאפשרות להתרגש עד הסוף. זה פשוט נשמע קיטשי והתגובה הצינית היא בלתי נמנעת. כך גם בשיר "איך קרה?". "רגע אחד" (מילים: עינת הולנדר לחן ועיבוד: רביב רם בן מנחם) לעומת זאת, מציג את נרקיס באור בוגר טיפה יותר עם שיר דרמתי באמת שמאפשר לו להוציא מעצמו יותר. שיר הנושא "אם תרצי" הוא לא יותר מנחמד.
כשנרקיס חוזר לתת בראש עם חפלה קצבית, העניינים חוזרים למסלולם. "כמו אמא" שכתב גילי זכאי, עושה את העבודה מצוין לא מעט בזכות הלחן והעיבוד של רביב רם בן מנחם. השיר הזה, בתוספת הרצועות הקצביות האחרות, מחזיקים את האלבום ואת נרקיס עצמו למרות שאין בו להיט בסדר גודל של "ערב טוב" או "לכל אחד יש" ו"תגידי". בסך הכל מדובר באלבום טוב שספק גדול אם יותיר את חותמו על הקריירה של נרקיס.
חלשים במספרים
בכל פעם שזמר, מפיק או איש במה אחר רוצה להוכיח את איכות המוצר שלו מול הביקורות הקוטלות נשלפת הטענה שמדובר בלהיט והקהל אוהב את זה. בז'אנר המזרחי הטענה הזאת שכיחה במיוחד. כמעט תמיד כשלהיט שטחי מתרומם לאוויר, יוצריו לא מוכנים להקשיב לביקורת ונעזרים בהצלחתו המסחרית כמדד לאיכות. חבל שאותם אלה שמשתמשים בטענה הזאת שוכחים שגם יצירות מופת איכותיות זכו להצלחה. למעשה, שירים בעלי עומק קצרו הצלחה גדולה יותר. בניגוד ליצירות הגדולות באמת שמחזיקות מעמד במשך שנים ארוכות, הלהיטים הרדודים זוכים להצלחת בזק בלבד. ובכלל, אם הצלחה מספרית היא מדד לאיכות, סיגריות יכולות להיחשב כסוגה עילית. היי, הן נמכרות בעולם בהיסטריה, החברות המייצרות אותן עושות מיליונים. קיבינימט הביקורת, הקהל מת על זה. או מת מזה.
לכל טורי המוזיקה המזרחית של חגי אוזן
מה אתם חושבים על הדואט של אייל גולן ודודו אהרון? ספרו לנו בפייסבוק