בביקורות המוזיקה בימינו לא פעם נוהגים לכתוב ביתר קלות את המילה "וירטואוז". גם על נגינת הגיטרה של סטיבן מלקמוס כתבו את זה. ובכן, אם להתייחס למילה בכבוד הראוי סטיבן מלקמוס הוא לא וירטואוז. אבל סטיבן מלקמוס כן מנגן מיוחד, לחלוטין כמו עצמו, וסאונד הגיטרה המחוספס שכל כך מזוהה איתו הוא כמו ה"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" של אינספור אבני דרך מוזיקליות מאז.
אם להתייחס למילה "וירטואוז" כאנדר-סטייטמנט מלקמוס הוא וירטואוז בכתיבת שירים. ממש כמו התמנון שמודפס על החולצה הלבנה איתה הופיע במועדון הבארבי אמש, גם לגורו האינדי הקליפורני יש הרבה זרועות אותן הוא שולח לכיוונים שונים, לפעמים מנוגדים: לואו-פיי בועט או הפקה מוקפדת; ג'אמים פסיכדליים ארוכים או המנוני אינדי קצרים; לא משנה איך נשמעת העטיפה - כל עוד זה תלוי במלקמוס, השיר יהיה מצוין. כזה שמכיל מילים יום-יומיות שמסתירות את האמיתות הגדולות של החיים. אולי בגלל אלו, מלקמוס נראה בגיל 46 כאילו רק נכנס לשנות השלושים שלו.
ב-11 השנים האחרונות, להוציא את האיחוד של להקת האם פייבמנט, מלקמוס פועל ויוצר עם הג'יקס, איתם גם הגיע להופעה בארץ. על הבמה בתל אביב מייק קלארק, הגיטריסט\קלידן המתקרח רוקד כמו ילדה קטנה ומוחא כפיים בטירוף בעוד הבסיסטית ג'ואנה בולם מחליפה חיוכים עם המתופף החדש והאנרגטי, ג'ייק מוריס (שכל הזמן מנסה להפעיל את הקהל ולגנוב את הפוקוס למלקמוס. הוא לא יצליח). כולם מנגנים מצוין, ובשיר שפותח את ההופעה, "Tune Grief" מתוך האלבום האחרון שלהם, "Mirror Traffic", הם גם שרים את קולות הרקע בחינניות. קולות שפשוט זועקים "בק" - מי שהפיק את האלבום האחרון והמשובח של הלהקה.
הג'יקס נהנים לנגן יחד ורואים את זה. הם לא פחות להקה מפייבמנט. מלקמוס בכלל רצה ששם הלהקה יהיה "הג'יקס" בלבד (מילה שהוא המציא), בלי השם שלו. אבל חברת התקליטים התעקשה - בכל זאת, שמות של גיבורי אינדי מהניינטיז מוכרים יותר אלבומים משם לא מוכר.
בכל מקרה, האדם העסוק ביותר על הבמה הוא בכלל מכוון הגיטרות עטור פאות הלחיים. מלקמוס מחליף גיטרות כמעט בכל שיר כי הנגינה המכוסחת שלו מוציאה אותן מכיוון מהר יותר משתוכלו לומר "מלקמוס".
לפני "Spazz" אנו מתוודעים לכך שהשיר בכלל נכתב על עמרי כספי, "בחור עם ריבאונדים לא רעים יחסית לבחור לבן בגודל בינוני", לדברי המלקמוס. כשהוא מנגן את השיר, סטיבן מוכיח שכגבר לבן בגודל בינוני בעצמו, הוא מנגן לא רע גם בלי לראות - כשהוא מניף את הגיטרה מאחורי הראש. וגם על הצד.
כמצופה, השירים שהרכיבו את ההופעה מגיעים ברובם מהאלבום האחרון, לצד כמות מכובדת של שירים חדשים - "Chicago", "Pick Up The Spare", "Blind Imagination" (שעל צליל הסינתיסייזר שבו מלקמוס התבדח והתחיל לשיר את "I Want to Break Free" של קווין), "Houston Hades" ו-"Flower Children".
מדי פעם הבליחו שיר או שניים מהאלבומים המוקדמים יותר של סטיבן מלקמוס והג'יקס - "Dark Wave" ו-"Us" מתוך "Pig Lib" בהתחלה, "Phantasies" ו-"Jenny and The Ess-Dog" מאלבום הבכורה "Stephen Malkmus" או שיר הנושא הספייסי והנמתח בן עשר הדקות מהאלבום "Real Emotional Trash", שסיים את המופע לפני ההדרן.
זה לא אומר שהאלבום החדש לא עשה את העבודה. "Tigers" ו-"Senator" (בעל השורה המנצחת "אני יודע מה הסנטור רוצה. מה שהסנטור רוצה זו מציצה") ההמנוניים נשמעים לא פחות טוב מבאלבום, כמו גם "No One Is (As I Are Be)", "Forever 28", "Asking Price", "Brain Gallop" ו-"Stick Figures In Love".
אולי זו טעות, אך מרושם שטחי הקהל נראה קצת לא מסופק. כאילו ציפה לפייבמנט ולא קיבל. תקוותיו לשמוע שיר של להקת האם כמעט התפוררו כשההדרן נפתח דווקא עם שיר של הסילבר ג'וז (הפרויקט של מלקמוס עם דיוויד ברמן). ובכל זאת, אז הגיע "Here" מאלבום הבכורה של פייבמנט, "Slanted and Enchanted" ומאוחר יותר גם "Speak, See, Remember" מהאלבום האחרון, "Terror Twilight", שחתם את העסקה.
מה היה באמצע? הרבה שטויות. קאבר ל"Down Under" של Men At Work, המשפט הראשון מ-"Sabotage" של הביסטי בויז ושיר בלתי-ידוע וכנראה מאולתר על-המקום שכלל את תפקיד הפסנתר מ-"Epic" של פיית' נו מור.
הסיום הקומי הזה נראה חינני בעיניים מסוימות ומעצבן באחרות. אבל ככה זה חברים טובים מפעם - בלי השטותיות החיננית-מעצבנת הזאת, הם פשוט לא יהיו חברים אמיתיים. לא באמת. וסטיבן מלקמוס והג'יקס, הם חברים אמיתיים.
סטיבן מלקמוס: "הייתי רוצה לשמוע את הצד שלכם בסכסוך" - ראיון
מה אתם חשבתם על ההופעה של מלקמוס והג'יקס? ספרו לנו בפייסבוק