"חדר החדשות" - סיכום עונה ותיאוריית קונספירציה

ל"חדר החדשות" חיכו המעריצים השרופים של ארון סורקין בלב פועם וידיים מזיעות. הגורל הלא הוגן של "סטודיו 60" - שהיה במהותו הניוז רום של עולם הבידור, והגרסה הסורקינית ל"רוק 30" – שנקטפה בדמי ימיה, תמיד יגרום לסורקיניסטים לשבת דרוכים על קצה הכיסא ולזרוק מבטים מבוהלים מעבר לכתף. ואז סוף סוף היא הגיעה: מצוידת בג'ף דניאלס כגיבור ראשי בליהוק לא צפוי כוויל מקאבוי, מנחה חדשות שמכר את נשמתו לרייטינג ומתעשת יום אחד רק כדי לחזור לערוך מהדורת חדשות ערכית ומצפונית מגובה באמילי מורטימר החמודה, ובקאסט צעיר ומבטיח.

הגיבורים של ארון סורקין אף פעם לא היו יפים יותר מהחיים, ובדרך כלל ניתנים להזדהות כיוון שאינם בובות הוליוודיות עשויות סיליקון, אבל הם בהחלט שנונים, חכמים וזריזי מחשבה יותר מהממוצע. כלומר – הם אלטר אגואים של סורקין עצמו, שנדמה לפעמים ש"חדר החדשות" הוא בית הבובות הטלוויזיוני שלו, והוא המשחק בבובות שלו ומדבב את כולן. אבל אינטלקט לחוד ובניית דמויות לחוד – הרי ב"חדר החדשות" נדמה לפעמים שהן – בעיקר הנשים, כפי שצויין כאן בעבר בתרעומת – מתנהגות ברמת בשלות האופי של דמויות קרטו?ן מפלבלות עיניים שמפילים להן סדן על הראש והן משקשקות את ראשן בטיפשות וממשיכות הלאה כאילו לא קרה שום דבר.

הרומנים המטופשים והמעייפים שבחר סורקין להצמיד ליצירי כפיו הם כל כך רפטטיביים, מעגליים ונטולי אמינות – מי לכל הרוחות מתעמת עם האקס המיתולוגי שלו בחדר מלא אנשים? לא כל שכן אנשים שאמורים להמשיך לעבוד אחרי כן תחתיו ולהמשיך לרחוש לו את הכבוד הראוי לבוס? ומה פשר חוסר האונים הרומנטי שכל אחת מהדמויות המשמעותיות מפגינה, כאילו קראש על מי שעובד עימך הוא שפעת שאין איך להתנער ממנה?

חוסר התואם בין הבהירות הערכית והמוסרית שסורקין מפגין ומצמיד לדמויות שלו, בין ההבנה העמוקה של פוליטיקה והשימוש בה כדי לשפוך אור מזכך על התנהלויות ערמומיות והתנהגויות נכלוליות של בעלי עמדות כוח, ובין הרפיסות הכללית של וויל, מקנזי, סלואן, מגי, דון וג'ים בכל הנוגע לניהול של עצמם, פשוט לא יכול להיות בלתי מוסבר. אלא אם כן זו גם כן תבנית סורקינית שבאה לשקף משהו מעולמו הפנימי.

ההסבר היחיד, לאחר תסכול העונה הראשונה של "חדר החדשות" – שכבר התבשרנו שתזכה לעונה נוספת – הוא זה שמגיע מצפייה ארוכת שנים ואוהבת ביצירות הטלוויזיוניות והקולנועיות של סורקין. יש לומר מראש – זהו הסבר שיש לו צד נאיבי להחריד שאין לנמקו אלא באהבה חסרת תנאים ואמונה כמעט עיוורת בחוכמתו של האיש, או בתחושה (ככל הנראה מוטעית) של היכרות אישית-כמעט עם האדם שמבין הכי טוב פוליטיקה ויודע לכתוב אותה באופן הכי מתוחכם בטלוויזיה. הצד השני של ההסבר הוא שסורקין שתל בחוכמתו הסבר אינהרנטי, כמעט כקוד מוצפן, ללמה לעזאזל הוא מרשה לעצמו לטנף את הדרמה הפוליטית שלו ברומנטיקה נמוכה שכמו עשויה לקהל של "עקרות בית נואשות" – נו אופנס, הקהל של "עקרות בית נואשות".

לשם כך יש לחזור לשתי נקודות בזמן מהעונה של "חדר החדשות" – הרגע בו וויל מקאבוי מבין שעל מנת להשיג את הנחיית העימות הרפובליקני הוא מוכרח לכופף את היושרה העיתונאית שהשיג מחדש בעמל די רב, ולשדר בהרחבה את הפרשה של אנתוני ווינר והא?ם הרוצחת קייסי אנתוני כדי להחזיר את הרייטינג. זכרו זאת כנקודת רפרנס אחת, והריצו בזמן אל סצינה מהפרק האחרון לעונה, סצינה נלעגת לכשעצמה בה לא רק שהמנגינה מ"סקס והעיר הגדולה" מפציעה במין הומאז' משונה, אלא גם שמגי נרטבת על ידי אוטובוס הסיור בעקבות התוכנית "סקס והעיר הגדולה", חוטפת התמוטטות עצבים שממנה אנחנו כמובן סובלות אחת לשבוע, ומרצה בלהט לתיירות האומללות שהיא הרווקה הניו יורקית הממוצעת ומתוודה בפני האוטובוס מלא הזרות על אהבתה לג'ים, רק כדי לגלות שהוא על האוטובוס בעצמו בגלל הסבר מטופש שאין בכלל דרך לשחזר אותו. הסצינה האיומה הזו, שהקדימה סצינה גרועה עוד יותר, היו שתיהן עילה לתלישת שיערות ונטישת בסיס האם סורקין.

אבל! מה אם סורקין, בגאונותו – כן, גאונותו, הסביר את המהלך הנורא הזה עוד קודם לכן – בהקבלה מבריקה למה שוויל נאלץ לעשות בשביל העימות: וויל כופף עצמו בשביל הרייטינג על מנת להשיג את העימות הרפובליקני = סורקין מכר את סטנדרטי הרומנטיקה שלו בשביל עונה שנייה. צלצולי מטבעות שנופלים מהמכונה בקזינו אמורים ללוות את ההבנה הזו, כמו גם אותה תחושה מצמררת בניגון התקליט לאחור כדי לשמוע שפול איז דד. או במשפט סורקיני אחר – "This will get worse before it gets better".

תאוריית הקונסיפרציה הושלמה, וזו התאוריה היחידה שאפשר לקבל כדי להסביר למעריצי "הבית הלבן" המאוכזבים – איך נטשת אותנו, יא סורקין? יש בה איזו נחמה פורתא, נחמת מיואשים שעדיין מקווים שהעונה השנייה תשתלט על עצמה, וסורקין יתאפס ויחזור להיות הכותב המבריק שהוביל אותנו במסדרונות הבית הלבן, פייסבוק וסטודיו 60. ואם גם זה לא תופס, אז אין שום ברירה אלא להודות בכל הכאב – "חדר החדשות" היא פשוט לא.

"The Newsroom": ארון סורקין מנסה לתקן את עולם העיתונות

"חדר החדשות" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק