"2 בלילה": השימושים הכי טובים של הקולנוע הישראלי בלהיטים מוזיקליים

ביום חמישי הקרוב יגיע לאקרנים "2 בלילה", סרטו המקסים של רועי ורנר, שכמשתמע משמו עוקב אחר שני זרים (קרן ברגר וירון ברובינסקי) שיוצאים יחדיו למסע לילי ורומנטי ברחובות תל אביב, וכמו במקורות ההשראה הבינלאומיים של הפנינה הזו, "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה", מדברים ומדברים ומדברים בלי הפסקה, כיאה לסלוגן של זירת ההתרחשות.

אך לרגע אחד, שני הפטפטנים בכל זאת משתתקים: זה קורה כשיש ברדיו (לא אומרים איפה, אבל בטח בגלגלצ) את "עכשיו" של ג'וני שועלי, אחד השירים האהובים על הגיבורה, שניאותה לכבודו להפסיק לאכול את הראש למשך כ-20 שניות: פרק הזמן שבו השניים מאזינים יחדיו לשיר הטעון ממילא, שמקבל משמעות מרגשת עוד יותר לאור הסיטואציה, עד שצלצול פלאפון, אלא מה, מפר את ההרמוניה.

זה קטע יפה, וגם נדיר יחסית לקולנוע הישראלי: בניגוד לזו העולמית, התעשייה המקומית אינה מרבה להשתמש בלהיטים מוכרים בפסי הקול שלה. אם בכלל, אפשר למצוא בהם בעיקר שירים מקוריים שנכתבו במיוחד לסרט והתפרסמו בזכותו. אך מסיבות כלכליות של יוקר הזכויות וגם פשוט מכיוון שאין פה מורשת כזו, קשה למצוא בההיסטוריה הקולנועית שלנו יותר מדי רגעים כמו זה ב"2 בלילה", שלוקחים שיר ידוע מהרדיו ומביאים אותו אל הבד.

בכל זאת, פה ושם אפשר למצוא רגעים כאלה - לעתים בכמה מן הסרטים המקומיים המצליחים אי פעם, לפעמים במוצרים זניחים למדי. לקראת עליית "2 בלילה" לאקרנים, זו הזדמנות להיזכר בתריסר מהם.

סרט הפולחן של בועז דווידזון הכניס לתרבות הישראלית שלל ציטוטים והותיר שפע של רגעים בלתי נשכחים שהונצחו בעשרות אלפי שידוריו בחגים ומועדים למיניהם. אחד מהם היה סצינת הסיום, שבה שרים גיבוריו את "שמחה גדולה הלילה" של פלפל אל-מסרי, שהפך בעקבותיו למפורסם עוד יותר וזכה בהמשך לווריאציות רבות וגם נהיה למזמור השמחה הרשמי של אוהדי כדורגל ביציאתם מן האיצטדיון לאחר ניצחון לילי.

שלוש שנים לאחר מכן, עברו דווידזון את תבור מ"חגיגה בסנוקר" למשהו אחר לגמרי - קומדיה על מעלליו הרומנטיים של השבט הלבן בתל אביב של סוף שנות החמישים. הפעם, הם לא השתמשו בלהיט מוכר אחד אלא בשלל כאלה, והשתמשו בשירי התקופה כדי להרכיב את הפסקול העשיר והאיכותי בתולדות הקולנוע הישראלי.

נוסף לזאת, המזמורים שבו נהיו כה מזוהים עם הסרט ורוחו, עד שבשלב מסוים התחילו לכנות כאן אותם ושכמותם "שירי אסקימו לימון". בין אלה, אפשר היה למצוא את "רוק אראונד דה קלוק" של ביל היילי, את "טוטי פרוטי" של ליטל ריצ'רד וגם את "אול שוק אפ" של אלביס, שמלווה את הסצינה האופיינית הזו.

משניים מסרטי הפולחן הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, נעבור למשהו שאפשר בקלות לקטלג כ"אזוטריה למתקדמים": "שיגעון של אבא", סרטו של אלי שגיא מתחילת שנות השמונים עם גבי עמרני כבן ששלח את בנו לאמריקה כדי שייצא ממנו דוקטור, ונחרד לגלות שהוא חזר כהיפי חמוש בכובע ובגיטרה.

באחד הרגעים הקלאסיים בסרט, מנגן הבן הסורר את "גוד אולד רוק אנ' רול" של Cat Mother And The All Night News Boys, ובתגובה אומר לו האב המאוכזב "אתה לא תהיה פאנק, אחרת אעשה ממך פנקייק"; משפט כה מוחץ עד שאפילו הקשר הקלוש בין השיר המושמע לסגנון המוזיקלי הזה לא מפחית מעוצמתו, ונותר רק לדמיין כיצד קשת טובע בסירופ מייפל כדי להקריב עצמו על המזבח של ג'וני רוטן.

בניגוד ל"שיגעון של אבא", הרי ש"בנות" של נדב לוויתן דווקא זכור היטב לשוחרי קולנוע ישראלי משנות השמונים, אך לא בנסיבות טובות. אין מדובר בגרסה המקורית של הסדרה של לנה דנהאם, כי אם בקומדיה על טירונות בנות שנודעה לשמצה בוולגריות שלה. זו, למשל, הרימה את ראשה המכוער בסצינה המעודנת הזו, שבה חנה אזולאי (שעדיין לא היתה אזולאי-הספרי) וחברותיה רוקדות לצלילי "?Da Ya Think I'm Sexy" של רוד סטיוארט, ובאנרגיה שהן שואבות מכך מתחילות בהתפרעות המונית ואף כולאות את מפקדן האומלל בתוך סיר. מבקרי התקופה, מאיר שניצר למשל, לא חשבו שזה סקסי בכלל.

ובחזרה לדווידזון ותבור, שגם בשנות השמונים יצרו קומדיות שוברות קופות וריפדו אותם בשירים מפעם. באחד הקטעים הזכורים ביותר מ"אלכס חולה אהבה", למשל, שר פישנזון האגדי את "מיי בוני איז אובר דה אושן", שיר העם הסקוטי שהפך להמנון המדורות של שבטי הצופים במדינות דוברות אנגלית, ובהמשך לכך קישט גם את הקומזיץ של הנערים התלאביביים.

קצת אחרי הסרט הזה נסע הבמאי לארצות הברית, ויחד עמו נעלמה גם מסורת השימוש בשירי אולדיז בקולנוע הישראלי, והם נותרו נחלתם של עליזה ויסטניק ותו לא.

שנות התשעים לא היו בדיוק העשור הכי מעניין בתולדות הקולנוע הישראלי, לא בכלל ובטח שלא בהקשר הזה. אך בתחילת שנות האלפיים החל תור הזהב המחודש שלה, ועמו גם כמה רגעי קסם מוזיקליים מהסוג שהיו פעם.

מי שהצטיינו במיוחד ביצירת הרגעים הללו היו הבמאי איתן פוקס ושותפו לעשייה גל אוחובסקי, והם לא סתם השתמשו במוזיקה לשם ליווי או הדגשת הרגשות, אלא ממש בנו סביבה סצינות שלמות והעניקו לה פרשנות משלהן.

דוגמה ראשונה לכך הגיעה ב"יוסי וג'אגר" (2002), שבו באחד הקטעים המרכזיים שומעים שני הגיבורים את "בוא" של ריטה בטרנזיסטור, ואז מעניקים לו וריציאה קווירית, שבה בין השאר "קל יותר לפחד ביחד" הופך ל"קל יותר לזיין בתחת". על הנייר זה נשמע בוטה, במסך זה היה צחור כמו השלג שבו התכסו הדמויות.

פוקס ואוחובסקי הכו שנית שנתיים לאחר מכן, והפעם ב"ללכת על המים" ועם "נשקי אותי" של סיוון שביט, שיר שמתמצת את הניגודיות שבמאצ'ו הישראלי ולכן היה רק מתבקש לשלב אותו בסרט שבין השאר מנסה לעשות כך גם כן.

כמו ב"2 בלילה", גם כאן השיר מפציע במהלך נסיעה במכונית, וגם זה רק מתבקש - גם מפני שבדיוק בכך הוא עוסק, וגם מפני שלא היה ישראלי שהסכית לגלגל"צ בעת היטלטלות בכבישים בשנות התשעים והאלפיים בלי לשמוע את קולה של שביט ברקע.

אז זה קורה, כזכור, גם לסוכן המוסד שמגלם ליאור אשכנזי ולחברו הגרמני שמבקר בארץ. וכך, מאחד השירים המקומיים היפים בכל הזמנים נולדת אחת הסצינות היפות בתולדות הקולנוע המקומי.

גם יוסף סידר, עוד אחד מן הבולטים ביוצרי הגל החדש הישראלי, מיטיב להשתמש בלהיטים מוכרים בסרטיו. זה לא קרה ב"הערת שוליים", אבל כן אפשר היה להיווכח בכך בעבודותיו המוקדמות. קודם כל, ב"מדורת השבט", שם בת התשחורת שומרת המסורת בגילומה של חני פירסטנברג העניקה ביצוע מחשמל משלה ל"חשמל זורם בכפות ידיך" של רותי נבון. וכך, לאחר שהשחקנית-זמרת כבר הרטיטה לבבות בקאבר שלה ל"דרכנו" של דני בסן ב"הבורגנים", היא שוב הצליחה לברוא מחדש על המסך קלאסיקה מקומית. הפעם עשתה זאת מול המראה, שהציגה בפניה ובפנינו דיוקן חינני.

שלוש שנים לאחר מכן, שוב השתמש סידר בשיר ישראלי מוכר, אבל הפעם היה בטון עגום בהרבה. במקרה זה, הדבר קרה ב"בופור", והביצוע המחודש היה ל"אבות ובנים" מן האלבום הראשון של אביתר בנאי, שיצא עשר שנים קודם לכן, אבל למרבה הצער נותר רלוונטי באותה מידה בסרט משלהי שנות האלפיים על מלחמה מתחילת שנות השמונים.

המונים מעבר לים ראו את "ביקור התזמורת", אחד הסרטים המקומיים המצליחים אי פעם בעולם. רבים מהם יצאו ממנו עם שאלה אחת - מהו השיר שמתנגן באחת הסצינות היפות שלו, זו שהולידה השוואות בין הבמאי ערן קולירין לז'אק טאטי ולאקי קאוריסמקי?

התשובה היתה "יש לי ציפור קטנה בלב" של יגאל בשן, פנינה כחולה-לבנה שזכתה כך לתהילת בינלאומית מאוחרת ולא צפויה.

מה שהיה "אסקימו לימון" למוזיקת אולדיז, היה "איים אבודים" של רשף לוי לשירי אייטיז. היוצר תמיד מיטיב להוקיר תודה לאבני הדרך התרבותיות שגדל עליהן, ובהתאם לכך קישט את דרמת ההתבגרות על משפחה ישראלית בשנות השמונים ברצף מענג של פנינים מן התקופה.

רצף זה הסתיים ב"It Must Be Love" של מדנס, שכזכור בזמן אמת כיכב בפסקול של "ארוך ומשגע" מ-1989 עם ג'ף גולדבלום, ובאיחור של עשרים שנה זכה להתגלגל גם לסרט ישראלי. הצורה הנוגעת ללב שבה קרה הדבר, הוכיחה כי אכן מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

לסיכום, שנה לאחר מכן הגיע סרט ישראלי נוסף שהתרחש בשנות השמונים וליווה את העלילה בשירים מאותם ימים, אבל הוא עסק בתקופה בצורה כבדת ראש יותר, וגם המשמעויות של בחירת הפסקול היו בהתאם.

הכוונה, כמובן, ל"וואלס עם באשיר", שהציג בסך הכל שלושה שירים. שניים לועזיים - "אנולה גאי" ו"This Is Not a Love Song", ואחד עברי - "ביירות" של זאב טנא. ניב הדס כתב בזמנו במדור זה ניתוח מעמיק ומבריק של השימוש ביניהן, וכל המוסיף לו גורע. לכן, נותר רק לקוות כי "2 בלילה" יוליד ביוצרים נוספים את הרצון להשתמש בסרטיהם בשירים שכבר היו מוכרים קודם לכן, שכן כפי שכל הדוגמאות הללו מוכיחות, כשעושים את זה טוב, יש מעט דברים אמנותיים כה מרגשים.