לרקוד על הדם

אם הזיכרון שלנו בנוי מתמונות מצהיבות ופרגמנטים מזויפים שהמוח השלים מעצמו, הרי שהפסקול שלהם הוא שירי פופ שנחרטו בתודעה ונכנסו למצעד הפזמונים שנקרא החיים שלנו.
שלושה שירים בלבד מתנגנים ב"ואלס עם באשיר", בינות פס הקול המקפיא שהלחין מקס ריכטר; שלושה שירים שכל אחד מהם שולח את הצופה למקום פרטי משלו, שבו מתקיים זיכרון אחר לגמרי. הגדולה של פסקול הבנוי משירים מוכרים, היא היכולת להטעין אותם מחדש במשמעות ורגש עבור המאזין להם. ככל שהשיר מוכר יותר, משימת ההזרה והבריחה מן הבנאליה - המשמעות הקונוטטיבית המתבקשת של השיר - קשה יותר.

השימוש של ארי פולמן ב"אנולה גיי" של OMD מזכיר יותר מכל את החוויה שעברתי עם "Under the Milky Way" של הצ'רץ' ב"דוני דארקו". בשני המקרים מדובר בשיר שאפקט הריגוש שיצר קהה ונשחק עם השנים. ב"דוני דארקו", השיר, שעבר התעללות רבתי בתוכניות הלילה של גלי צה"ל במשך שני עשורים, הצליח להסעיר, אחרי כל כך הרבה שנים של אפתיה, כשהוא ליווה את דוני וגרטשן מתוך מריבה ותסכול אל הפעם הראשונה במיטה והחיה מחדש את כנות הטקסט שלו. אצל פולמן הצמרמרות דומה, אבל מגיעה ממקום שונה; לא מילולי, אלא מוזיקלי, כאשר המלודיה של "אנולה גיי" – ליין הקלידים המפורסם שמהפנט לכל אורכו ומהווה כבר קלישאה למיקום בזמן- חלל אייטיזי– מגיעה כשעל המסך חיילים רוקדים על ספינה ששטה בים התיכון לכיוון לבנון. למרות שהמלים של "אנולה גיי" מספרות על המפציץ שהטיל את פצצת האטום על הירושימה במלחמת העולם השנייה, השימוש בו לא מכוון דווקא אל ההקבלה המתבקשת. פולמן משאיר אותו מרחף מעל ומתאר חוויה פרטית של חבר לקרב; הוא מלמד איך שיר שהדימוי שלו כל כך מדויק ומכוון עבור אדם אחד, או ציבור שלם לצורך העניין, יכול להשתמע באופן אחר לחלוטין. כך הופך שיר מסיבות אייטיז וחתונות טיפוסי למקוריות מרעננת, כשחיילים רוקדים לצליליו רגעים ספורים לפני המוות.

"This is Not A Love Song" של PIL - הרכב הפוסט-פאנק של ג'וני ליידון - שנוכח גם הוא ב"ואלס עם באשיר" הוא סיפור דומה, אבל שונה לחלוטין. דומה, גם כאן מדובר, לכאורה, בשיר הכי מתבקש – להיט ניו-ווייב אייטיזי מתריס שעדיין מתנגן במסיבות - שעובר הזרה שגורמת לברוח מהקונטקסט הראשוני שלו; שונה, משום שהשימוש בקול המהדהד והמיזנטרופי של ליידון הוא מהופך לחלוטין מהתפקוד של "אנולה גיי"; הוא מתרגם באופן מוזיקלי את הניגוד בין מלחמת לבנון לנורמליזציה האזרחית באותה תקופה, לעומת הסולידריות של העורף במלחמת יום כיפור. הוא מלמד על הלך הרוח הניהיליסטי במועדונים; בין החיילים הלומי הקרב לקלאברים הלומי סמים ואלכוהול. בין פולמן לאהובה שלו יעלי, שעזבה אותו; בין התסכול הלבנוני לתשוקה הקלאברית. אפילו סצינות הריקוד כאן – של דמויות מאוירות – נראות אמינות יותר מכל סצינת ריקוד "אמיתית" שבוימה בקולנוע הישראלי. העובדה ש"This is Not A Love Song" יצא רק ב-1983 (בעוד הבטח בסברה ושתילה התרחש בספטמבר 82'), רק מחזקת את הזגזוג בנבכי תעתועי הזיכרון.

ולבסוף ישנו זאב טנא שמפציץ את לבנון. כש"ביירות" שלו מתנגן אין יותר משמעות חבויה או אמת נסתרת, אלא סרקזם בולט ובוטה. שירו של טנא מתנגן כשברקע מוצג חוסר האכפתיות הישראלי לחיים מעבר לגבול הלבנון, שמתבטא בירי כלפי כל מה שזז ולפעמים גם כלפי הדומם. זהו השימוש הצפוי והישיר ביותר של שיר בתוך "ואלס עם באשיר" והוא מותיר את הצופה עם מטען כבד, שעושה מסאז' מקאברי מלטף לזקפה הלאומית. זקפה שמעולם לא נראתה או נשמעה בקולנוע הישראלי כל כך רפויה.