מי שספג הכי הרבה ביקורת מהצלחת הפופ המזרחי בשנים האחרונות, היה הקהל. אמרו עליו שהוא חושב שטוח, שאין לו עומק ושבגדול הוא לא מבין במוזיקה. כל זה בגלל שהוא אהב את "ערב טוב לך" של ליאור נרקיס ו"הופה" של עומר אדם. והנה פתאום, עם גילויי האהבה שאותו קהל מפגין כלפי היצירות הישנות מלפני שלושים וארבעים שנה, היחס משתנה. כאילו שלא מדובר באותו קהל רדוד שספג קיתונות של בוז וביקורת. עכשיו כשהוא אוהב את המוזיקה "המזרחית האמיתית", הקהל מקבל תעודת בגרות. פתאום הזמרים הוותיקים מפרגנים.
מה שקרה למעשה, הוא פשוט בהרבה. עניין של גיל, מבוגרים מול צעירים. זה לא שהקהל השתנה, מדובר באינטרס מובהק. הזמרים והיוצרים הוותיקים, כך גם החלק היותר מבוגר בקהל, לא אהבו את הצלחתו של הדור הצעיר לא בגלל איכותו הרדודה, אלא פשוט בגלל שהם לא הרגישו חלק ממנו. פתאום יש "פופ ים תיכוני חדש" שהוא לא המוזיקה "המזרחית האמיתית" ונמצא התירוץ להכנס בקהל הצעיר השטוח, כביכול. חיים משה נשמע אומר בראיון על הפרויקט של רביבו: "זו המוזיקה המזרחית האמיתית". ישי לוי נהג לכנות בלעג את דודו אהרון ומשה פרץ "דודו פרץ ומשה אהרון" כדי לרמוז שהם נשמעים אותו הדבר. ובכן, אותן טענות בדיוק נשמעו גם כלפיו בתחילת דרכו.
ההבדל הוא שהפעם, אם פעם המוזיקה המזרחית גנבה את התהילה לאבירי המוזיקה הישראלית, הרי שעכשיו הדור הצעיר לוקח את זה מהוותיקים. זה מה שגרם לכך שהצדיקו את יהורם גאון. מי שהשכיל ללכת יפה בין הטיפות הוא אביהו מדינה שהסביר שיש צורך במינון ובגיוון. הקהל באופן כללי ושל המוזיקה המסתלסלת הוא מאוד מאוד חכם וחריף. למרות כל מה שכיף להגיד עליו, הוא הכל רק לא עדר. במוזיקה המזרחית יש מגוון עצום של גוונים וצלילים ולכן מאוד קשה להצליח בז'אנר הזה. בתכל'ס, הקהל הזה מאוד מפולג ובין הפלגים אפשר לשמוע ויכוחים בלתי נגמרים על ההבדלים בין הסגנונות. חובבי המוזיקה הכבדה, מתקשים להתחבר לצליל התימני הקליל, המוזיקה היוונית נמצאת במקום אחד ומנגד נמצא הצליל האנדלוסי. כמעט שפות שונות לחלוטין.
יש כוכבי על שיכולים לפוצץ אולמות מבלי שחובבי "מוזיקה מזרחית" מובהקים יכירו אותם בכלל. לכן הדבר היחיד שאפשר להגיד אולי באופן כללי ודי מוחלט על הקהל של המוזיקה המסתלסלת זה שהוא אוהב איכות ודינמיות, לא לעצור, לחדש ולהתחדש. הצלחת המוזיקה הישנה, אין בה אמירה נגד זו החדשה. עובדה שעומר אדם ואחרים עדיין מצליח. איכות היא לא רק סטייק של נתח קצבים, היא גם פרוסה עם שוקולד. כל עוד היא עשויה היטב. תשאלו את אייל גולן.
אוריאל שלומי - "פסנתר"
אחד מאבירי התואר הפומפוזי "זמר של מוזיקה איכותית" הוא אוריאל שלומי הוותיק. השיר החדש שלו "פסנתר" מסביר למה. כבר מהשניה הראשונה אפשר לשמוע שמדובר במשהו שונה, שדורש הקשבה ולא פועל על אינסטינקטים. העיבוד המעולה של אייבי קזס, עושה הרבה כבוד למוזיקה המסתלסלת והופך את השיר למשהו שיכול להיות סנגוריה על הז'אנר. שלומי בעצמו הרי נחשב בתחילת הקריירה לזמר חפלות שטוח. היום, ממרום גילו ונסיונו, הוא שוחה במים העמוקים.
מאור אדרי - "תספרו לה"
רגע לפני שהוא מגיע להופיע בהאנגר 11 בנמל תל אביב, מוציא מאור אדרי את "תספרו לה". השיר מזכיר מאוד את אחד הסינגלים הראשונים שהוציא, "רוחות רעות". שיר כבד שבעבר היה זוכה להגדרה "דיכאון". שרון אסולין כתב והלחין, העיבוד של יעקב למאי לא יוצא מגדרו למרות שהוא מאוד אפקטיבי ונוגע ברגש. מי שהופך את השיר לתענוג לאוזניים הוא מאור אדרי עצמו. אין ספק, מדובר בתגלית. יש לו צבע קול ייחודי, סלסלולים משלו וטונים גבוהים מרהיבים ביופיים. אם אדרי יסנן טיפה את הסלסולים, יהיה קל יותר לקהל לזמזם את שיריו ובעצם כך להפוך לזמר מיינסטרים שיזכה לאהבת הקהל הרחב מאוד.