זה שהקהל של המוזיקה המזרחית הוא לא עדר, לא אומר שהזמרים והעוסקים במלאכה אינם כאלה. ליהפך. לאורך השנים, מתברר שאנשי תעשיית הסלסולים הם העדר האמיתי. ואכן, עם הצלחת הפרויקט של רביבו, תופעת העדר חוזרת לתת את אותותיה. יותר ויותר זמרים שוברים את הראש איך אפשר לשחזר את המהלך. הרי מתחת לשם המכובס מסתתר בעצם אלבום מהסוג שכבר חווינו - אלבום חפלה, עוד כינוי לאותו קונספט שזכור אמצע שנות התשעים - אלבום הופעה חיה.
כמעט כולם התהדרו באלבום כזה, אלבום שהוא בעצם הבסיס שעליו מושתת העיקרון של המוזיקה הזאת חפלה. מראשית שנות השבעים, עם פעילותן של להקות צלילי העוד וצלילי הכרם, האלבומים שיצאו היו אלבומי חפלה שכללו שירים לא מקוריים שבוצעו בהופעות. מ"חנה'לה התבלבלה" ועד "סורו מני" הכל היה כלול באותם אלבומים מיתולוגיים. גם הקסטה הראשונה של זוהר ארגוב, "אלינור", הייתה כולה גרסאות כיסוי, כולל שיר הנושא שבוצע במקור על ידי ג'קי מקייטן. בז'אנר הזה, לקהל יש כוח עצום. דמוקרטיה אמיתית. הוא הקובע הכמעט הבלעדי. הזמרים מגיעים להופעות והקהל אומר את דברו. הזמר הוא רק המבצע. גם זמרים יוצרים מהגל החדש דוגמת משה פרץ ודודו אהרון, הם רק הקבלן המבצע את זממו של הקהל. נדמה שאותו חזן, שליח הציבור בבית הכנסת, עדיין ממשיך לפייט. אם פעם זה היה מעל הדוכן של החזן בבית הכנסת, היום זה מעל הבמה במועדון.
עכשיו, אחרי סיבוב דאווין בהיכלי תרבות ואמפים למיניהם, המוזיקה המזרחית חוזרת ללוקיישן הטבעי שלה - החפלות. החיבור לקהל עושה את שלו ולמקום יש משמעות ברורה. נוצר ביקוש למוזיקה שמחוברת ישר לורידים, בלי פילטרים. אלבומי החפלות הם לא הפקות מחופפות כפי שנהוג לחשוב. לא מדובר באמן עצלן שבסך הכל לקח כמה שירים מוכרים וביצע אותם באולפן. בז'אנר המזרחי אלבומי חפלה הם הדבר האמיתי. לוקחים שירים שרצים היטב במועדונים ובאירועים, ורק אחרי שאלו הוכיחו את עצמם מול הקהל, הם זוכים לכבוד הגדול ומוקלטים באולפן.
הזמר ציון גולן סיפר באחד הראיונות שלו שלפני שהוא נכנס לאולפן הקלטות, הוא מנסה את שיריו החדשים בהופעות, ולפי התגובות הוא מקבל אינדיקציה לגבי מידת ההצלחה העתידית שלהם. זה נכון גם לגבי הזמרים הצעירים שפועלים כיום. התפיסה הזאת שייכת לעידן שבו האפליה נתנה את אותותיה בתעשייה. המוזיקה המזרחית ספגה התעלמות מוחלטת מהתקשורת והדרך היחידה כמעט לבדוק עד כמה המים חמים, הייתה באמצעות הופעות או מכירות והשמעות בתחנה המרכזית. המפיק ניסים בן חיים, לפני שהחליט לצאת לדרך עם עופר לוי, הקליט את האחרון בשני שירים והשמיע אותם בתחנה המרכזית. רק לאחר מכן, כששמע את תגובות הקהל, החליט ללכת על הפקה מלאה.
כך היה גם בשנות התשעים. מיד אחרי אלבומי הבכורה שלהם שהיו מבוססים על שירים מקוריים, הוציאו אייל גולן ושרית חדד אלבומי חפלה. הם זכו לכותרת "הופעה חיה". האלבומים האלה היו מאוד נפוצים באותם ימים והמאפיין המרכזי שלהם היה הדמיית הופעה חיה. המפיקים הלכו עד כדי כך רחוק שהם אפילו הקליטו "קהל מדומה" שמחא כפיים, שרק והגיב לזמר. גם במקרה של אייל גולן וגם אצל שרית חדד שהוציאה אלבום "הופעה חיה בצרפת" מדובר היה בבימוי מוחלט. המנחה של "הצרפתי" של "ההופעה" של שרית חדד בצרפת היה הבדרן האשדודי בבר יוקו ואילו ההופעה של גולן הוקלטה באולפן של מפיקו באותם ימים ישיש בן צור. זמן קצר לאחר צאת האלבום נשמע בן צור מצטדק לגבי אותו אלבו כשאמר: "סליחה, אבל גם הופעה מול הנגנים והטכנאים באולפן זאת הופעה". המטרה של אותם אלבומים הייתה לפני הדאווין, הוכחה ליכולת של האמן להחזיק במה וקהל. זה היה כרטיס הביקור. וזה עבד.
היום זה חוזר. מכל עבר נשמעים דיווחים על הפקות של אלבומי הופעה. "מחרוזות סטייל רביבו" קוראים לזה. כבר לא מדובר בהופעה חיה ולא תשמעו שם מחיאות כפיים מבוימות. מה שכן תשמעו זה שירים ישנים שכבר הספקנו לשכוח. פרויקטים בכל הצבעים, מחרוזות ואלבומי חפלה צצים מכל הכיוונים. "הפרויקט של הדיכאון", לדוגמא, של הזמר והיוצר שלומי חן, הוא אחד מהם. מחרוזת "חלפו ימי" של לירן טל ואפילו ליאור נרקיס וקובי פרץ שהחליטו לבצע שוב את 'שירי הדיכאון' שלהם מתחילת הקריירה. מעבר לנסיון לחזור אל 'שירי הבכי', יש במהלך הזה הרבה מעבר. הרצון להתחבר לקהל מחדש ולתת לו תחושה שהזמר הוא הזרוע המבצעת. נדמה שהזמר חזר להיות פשוט שליח ציבור.
רעש וסלסולים - כל הטורים
מה אתם חושבים על אלבומי החפלה? דברו על זה בפייסבוק