אובדן דרך, ניכור טכנולוגי, משפחה וחברים שהיו ואינם, גיבורי תרבות שמתו בטרם עת, רגשות עוצמתיים של גיל העשרה, משחקי קופסא, שחיית לילה בעירום וחיקויים של אלביס אלה אבני הפינה של "Automatic For the People", אלבומם המופתי של REM שמציין 20 שנה לצאתו ונחשב בעיני רבים לטוב ביותר של הלהקה, ולאחד מהגדולים בשנות ה-90. רבים זוכרים ממנו קודם כל את "Everybody Hurts", אבל "Automatic" הוא הרבה מעבר לשיר ספציפי אחד הוא אלבום פרידה מחלומות העבר, והצהרת כוונות: אסור לוותר על העתיד.
טבעו של האדם להתרפק על ימי ילדותו, לפני שהתוודע לתסכול, לפוליטיקה, לאינטרסים הצרים, לרוע ולאדישות בעולם. געגוע לעבר וסלידה מההווה הם מרכיבים נפוצים ביצירות שמרגשות אותנו, ולא פעם אלה המרכיבים שמזינים את הפחדים שלנו מהעתיד. REM, להקה שצמחה בעיירת סטודנטים קטנה מג'ורג'יה, הפכה בתחילת שנות ה-90 אחרי עשור של פעילות ושבעה אלבומים למפלצת רוק בקנה מידה עולמי עם האלבום "Out of Time"; באלבום הזה, שיצא שנה אחריו, היא בחרה לערוך חשבון נפש, להתמודד עם הפחדים האלה ולחבק אותם וגם עוד הרבה מאזינים בודדים.
אחרי ההצלחה המסחררת של "Out of Time" תכננו חברי הלהקה ליצור אלבום רוקי יותר, דומה לחומר הישן שלהם, אבל כדי לא להשתעמם, החליטו לנסות לכתוב שירים אחרת. הגיטריסט פיטר באק, הבסיסט מייק מילס והמתופף ביל ברי התכנסו בחדר חזרות ללא הסולן מייקל סטייפ, והחליפו ביניהם כלים, כשמילס עובר לקלידי פסנתר, באק אוחז במנדולינה וברי עוזב את התופים לטובת באס. הם יצאו משם עם 30 שירים שלא הלמו את החזון הרוקי, והמשיכו כרביעייה לכתוב את המילים ולהקליט. לצידם היו המפיק המוזיקלי שהלך איתם דרך ארוכה, סקוט ליט; וג'ון פול ג'ונס, הבסיסט האגדי של לד זפלין, שכתב עיבודים לכלי מיתר. הכוכב שעל העטיפה היה חלק משלט של מלון דרכים במיאמי בשם "סינבאד מוטל", הסמוך לאולפן שבו הוקלטו מירב השירים. שמו של האלבום שאוב מסמלה המסחרי של מסעדה ביתית קטנה בג'ורג'יה, שבה המלצרים עונים להזמנה במילה "Automatic". המתח בין האישי לאוטומטי הוא מוטיב מפתח באלבום, ובאופן שאין הולם ממנו, בימים אלה ממש נקלע המקום לחובות כבדים והוא עומד בפני סכנת סגירה.
רוחו של "Automatic" כולו מגולמת בשיר הפתיחה המצמרר "Drive", ובקריאה הקודרת "Hey kids, rock and roll. Nobody tells you where to go". השורה הזו היא מחווה לשני שירים שבהם מופיעים משפטים דומים: "Rock On" של דיוויד אסקס ו"Stop It" של להקת Pylon, אף היא מג'ורג'יה. אם בשירים האלה מדובר בהכרזת עצמאות משחררת, מייקל סטייפ שר אותה כמו בן יתום. במקרה או שלא, "Drive" היה השיר הראשון שכתב סטייפ על מחשב, וגם הסינגל הראשון מהאלבום, שהצליח במצעדים למרות קדרותו.
האווירה האפלה מרחפת גם מעל שירים נוספים באלבום. "Try Not to Breathe" הוא מונולוג של אדם העומד על סף מוות ורוצה שיגיע כבר, ו"Sweetness Follows" עוסק באובדן בתוך משפחה מנוכרת. על שניהם מאפיל כמובן המנון התמיכה "Everybody Hurts", שנכתב על תופעת התאבדויות בקרב בני נוער. כיוון שהוא פונה במכוון לבני עשרה, בחרו חברי הלהקה לכתוב טקסט ישיר, פשוט וכמעט חף ממטאפורות, ולהבהיר את הקריאה נגד חברה שאדישה לכאבים, דכאונות והתאבדויות. גם השירה של סטייפ, המפורסם בהגייתו הלא ברורה, מדגישה כאן כל מילה.
הקליפ המהולל של השיר, המציג פקק תנועה ואנשים התקועים בו והוגים בעצב על חייהם, עוצב בהשראת הסצינה הפותחת את "1/2 8" של פליני. מאז, השיר הושמע ונקשר כמעט בכל אסון, מאירועי ה-11 בספטמבר ועד רעידת האדמה הקטלנית בהאיטי, שבעקבותיה הוקלט בגרסה חדשה בהשתתפות מגוון זמרים. המחוקקים במדינת נבאדה בה נפוצה התאבדות בקרב בני נוער העבירו ב-2001 החלטה המשבחת את השיר.
לעומתו, "Ignoreland" הפוליטי מוחה על הממשל הרפובליקני של רונלד רייגן וג'ורג' בוש לאורך שנות השמונים, על תקשורת פחדנית ושקרנית ועל אמריקה בכלל. חברי REM, תומכים אדוקים של המפלגה הדמוקרטית, לא היו מרוצים כל כך מהעיבוד של השיר, ולכן נמנעו מלבצע אותו בהופעה; בכורת השיר על הבמה הגיעה רק כעבור 16 שנה.
אבל ישנם גם רגעים מוארים יותר, אפילו מצחיקים שירים בהם העלו סטייפ וחבריו באוב את הווי הנערות שלהם ואת גיבורי ילדותם. "The Sidewinder Sleep Tonite", שקורץ ל"The Lion Sleep Tonite" עוסק בשיחות טלפון משעשעות, שבאחת מהן מזכיר סטייפ את ד"ר סוס, וניתן לשמוע מיד לאחר מכן שהוא מתפקע מצחוק - בשל כשלונו המתמשך להגות את השם "סוס". "Monty Got a Raw Deal" הוא מחווה לשחקן מונטגומרי קליפט שכיכב בקולנוע של שנות ה-40, ה-50 וה-60, ומת הרחק מאור הזרקורים בגיל 45. באמצעות קליפט הנשכח מצביע סטייפ על הטשטוש בין חלומות הקולנוע לבין המציאות.
למקום מובלט יותר זוכה הקומיקאי אנדי קאופמן, בלהיט "Man on the Moon". סטייפ העריץ את קאופמן, כוכב "סאטרדיי נייט לייב" ובדרן פרובוקטיבי. סטייפ מזכיר בשיר את תאוריית הקונספירציה לפיה מעולם לא הייתה נחיתה על הירח, כקריצה לטענה שקאופמן זייף את מותו. כך, במחי אנלוגיה אחת, הודבק לקאופמן הכינוי "האיש על הירח" שכלל לא קשור אליו, והפך כעבור כמה שנים לשם של הסרט הביוגרפי אודותיו (ושעבורו הוזמנו חברי REM לכתוב פסקול). את החזרה על המילה "Yeah" עשרות פעמים במהלך השיר הסביר סטייפ כמחווה לידידו קורט קוביין.
סופו של האלבום הוא שלב ההשלמה. "Nightswimming" היפהפה חוזר אחורה לג'ורג'יה, לשחיות ליליות אסורות בעירום עם חברים, וגם על אובדן החוויות האלה, המעבר אל היום-יום, חברויות שנעלמות ורגשות שנחוו בעוצמה שלא תחזור.
המסע של REM אחרי עצמם הביא אותם לשיא אותו לא הצליחו לשחזר בשנים הבאות. ביחס ללהקה שמעולם לא התיימרה לייצג דור שלם, היא הצליחה ללכוד תחושות של רבים: ילדי דור ה-X, בני "אומת הפרוזאק" - משועממים, בודדים, מנוכרים זה לזה. אנשים שגדלו לעולם פוסט-מודרני נטול אמיתות וכיוונים מוגדרים, שנשלט בידי טכנולוגיה שהם אינם מכירים. "Automatic for the People" ענה בדרכו לאותו התסכול שהביא להצלחת הגראנג' ואלבומים כמו "Nevermind", התסכול שניכר בשיר המבריק החותם את האלבום, "Find the River", הכואב את אובדן הדרך. "Automatic for the People" נפלא כל כך משום שהוא מציע נחמה.
מהו האלבום הטוב ביותר של REM? דברו על זה בפייסבוק