טריני וסוזנה לא יחוללו שינוי תוך יום: חמש הערות על טלוויזיה

השבוע קיבלנו את ההוכחה לבעיה המובנית של הפורמט החדש והלא תפור היטב של "טריני וסוזנה מרגישות בבית"; מסתבר שטריני וסוזנה פשוט מרגישות בבית מהר מדי, ובית הוא דבר שגם אם הדלת אליו פתוחה – לא מתפרצים אליו כך סתם. השבוע פגשנו את נאווה סטייל – אישה ילדה שמסרבת להתמודד עם הגיל המתקדם או עם כל איום על המראה שלה שאותו היא טורחת כל כך לתחזק – גם אם באופנים שלא מחמיאים בעליל, אפילו לעין הלא אופנתית במיוחד.

מהלך הבזק שבא להתמודד עם הפנים ועם החוץ, על כל הבעיות שבהם, הביא להתמוטטות קטנה ולא נעימה בכלל – "אני מרגישה כאילו רצחו את נאווה", זעקה מי שהיתה אמורה לאמץ בחדווה את השינוי מברווזון לברבור, אבל במקום זה התאבלה על קריסת הזהות שלה.

שינוי לא עושים ביום אחד של שופינג, וגם עריכה מגמתית ומרככת לא יכולה להסוות את הכשל האינהרנטי שבמחשבה שכן. "טריני וסוזנה מרגישות בבית" צריכות לחזור לאלמנט הפולשני פחות, יומרני פחות, ולא להסתכן במבוכה ואבדן שליטה שכאלו.

"טריני וסוזנה מרגישות בבית": לא יותר משתי סטייליסטיות חצופות

"נקסטר" היא התשובה המאוחרת של קשת ל"צינור לילה" של ערוץ 10, בצורת מגזין דיגיטלי שמתווך וממליץ על המתרחש ברשת. מגזינים דיגיטליים כבר מזמן לא פונים אל חטיארים שלא בטוחים בדיוק מה זה האינטרנט הזה שהצעירים מדברים עליו כל הזמן, והתפקיד שלו הרבה יותר מיידי ורחב אופקים. לפחות צריך להיות.

"נקסטר", אין מה לעשות, נראית כמו הזדנבות אחר ההצלחה של "צינור לילה", ונדמה שדרור גלוברמן צפה קצת יותר מדי בסגנון ההגשה של גיא לרר ורשם לעצמו טיפים. גם הנראות של "נקסטר" עוד דורשת פיצוח, וצילום במסדרונות קשת זה לא הפיצוח הנכון. יחד עם זאת – "נקסטר" ממפה הרבה יותר בבהירות ובפירוט את המתרחש ברשת היום, ובאופן עקרוני לא נופלת למלכודת החתולי-עושה-משהו-חמוד היומית. עם עוד קצת השקעה, זמן וביטחון – "נקסטר" עשויה לגנוב ל"צינור לילה" את הבכורה, ובכל מקרה – זה יהיה מאבק שווה צפייה.

"יום האם" סגרה השבוע עונה עם הודעה רשמית על עונה שנייה בדרך, אבל בלי הרבה באזז: המעבר של דניאלה לונדון-דקל מעולם הקומיקס אל המסך, צריך להודות, לא היה אירוע טלוויזיוני משמעותי. מפתה להלעיז ולהגיד שהסדרה קיבלה הארכה מן ההפקר, שאין צדק בעולם שבו עונה נוספת ל"יום האם" מתוקצבת ועונה שלישית ל"הכל דבש" לא. אבל האמת היא שההמשך של "יום האם" יכול להיות מצוין, כי זו סדרה שהתקרבה מאוד להיות טובה: היו לה לב במקום הנכון, קאסט ראוי ולא מעט בדיחות מוצלחות.

ובכל זאת, "יום האם" לא הצליחה עד כה לייצר שפה עצמאית ברורה. בשום שלב לא הבנו אם לפנינו קומדיה מינורית ואנושית או סיטקום מבוסס גגים. התרגום של הסגנון הייחודי של לונדון-דקל ממדיה מאוירת לטלוויזיה לא נאפה עד הסוף, ויצר מוצר טלוויזיוני מבלבל ולא לגמרי נוגע. לקראת הסיבוב השני, "יום האם" יכולה לעשות את זה, אבל היא צריכה לבחור לעצמה זהות.

"יום האם": עדיין לא מגשימה את הפוטנציאל שלה

השבוע, כחודשיים לאחר ציון 40 שנה לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, שודר בקשת סרטו של דני ענבר, "בחזרה למינכן", בו הוא ליווה ניצולים וקרובי משפחה של קורבנות האירוע לאצטדיון האולימפי ולמגורי הספורטאים. הטרגדיה ניכרת בעיניהם ובסיפוריהם של כל אחד מהמצולמים - בין אם אלה הספורטאים ששרדו וקרובי המשפחה של אלה שנהרגו, ובין אם דן שילון, שהגיש אז את שידורי האולימפיאדה מטעם רשות השידור.

למרות כל אלה, אחד הסיפורים העצובים ביותר שהוצגו שם הוא של טוביה סוקולובסקי, מרים משקולות בנבחרת, שהצליח ברגע האחרון לחמוק ממגורי הספורטאים ובכך להינצל. זכרו לו את זה – התקשורת הישראלית, קרובי המשפחה של הנרצחים ואפילו הניצולים האחרים, כמו המתאבק גד צברי, שלא פגש בו מאז אותם אירועים והחשיב אותו לאורך השנים כ"פחדן". מדובר בגישה מצערת, שרדפה את החברה הישראלית גם אז וגם היום, ובעזרת מונחים תיאורטיים כמו "אומץ" ו"גבורה" מעודדות אנשים להתפשר על ההישרדות והכמיהה לחיים – זה נכון בצה"ל וגם בריבים על חנייה – ובסופו של דבר, המסר שמתקבל הוא שטוב למות מאשר להישאר בחיים, כי אחר כך יסתכלו עליך בעין עקומה.

לא פשוט להיות חלק ממחלקות הרכש בחברות הכבלים והלווין. הסכמי הפצה ורכש בינלאומיים מסנדלים לעיתים קרובות את החברות המקומיות מלהעניק לצופים שלהן את הסדרות הכי טובות ומדוברות בזמן אמת, או לפחות סמוך למועד שידורן בחו"ל. אחרי שהעניינים האלה נפתרים, חלק מהסדרות שמגיעות לשידור בארץ פשוט לא ראויות לראות מסך מעבר לשלושה-ארבעה פרקים עד הביטול ובטח שלא להימכר כסחורה חמה.

השבוע פרסמה yes שרכשה לעונת החורף שלה חמש סדרות חדשות שעלו בחודשיים האחרונים בארצות הברית: "וגאס", "אלמנטרי", "רבולושן", "הנורמלים החדשים", "בן וקייט", "החץ" ו"היפה והחיה". חלקן מדוברות והשיגו נתוני רייטינג יפים, אבל אף אחת מהן לא באמת מוצלחת ברמה שמעוררת התרגשות. עם זאת, הפעם האצבעות המאשימות צריכות לפנות מעבר לים –כשבוחנים היטב את עונת השידורים הנוכחית, אין בה סדרות יוצאות דופן שמצדיקות התרגשות. אולי עבור הקהל האמריקאי, שזה הפריים טיים שלו בסופו של דבר, יש כאן איזו שגרה; אבל מי שמשלם את המחיר בישראל הוא דווקא הקהל המקומי, שייאלץ לקוות שאולי בסבב הסדרות הבא משהו ישתפר.

השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, עפר סקר ואלכס פולונסקי

מה אתם חושבים על טריני וסוזנה? ספרו לנו בפייסבוק