פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "יום האם": עדיין לא מגשימה את הפוטנציאל שלה

      ל"יום האם" יש את כל נתוני הפתיחה המועדפים לקומדיה, ותסריטאית שכותבת נשים באופן שונה מהכלל, אבל היא עוד רחוקה מלמלא את הפוטנציאל

      מכלל התפקידים המשפחתיים הקלאסיים, האישה הישראלית סובלת אולי מיחסי הציבור הגרועים ביותר. כפי שהאישה משתקפת בתסריטי טלוויזיה ישראלית היא בדרך כלל נרגנת, פולניה ולא משנה מאיזו עדה היא, פאסיב אגרסיבית, נטולת ליבידו, ומעצבנת עד כדי רצון ממשי לבגוד בה, לנטוש אותה או לנפץ לה אגרטל על הראש רק כדי שתשתוק לרגע מהנדנוד הבלתי פוסק. המשפט האחרון אגב, אינו מיזוגני או אלים – מיזוגניה ואלימות זה להציג את כל הנשים באופן הזה.

      גם כאשר דמות האישה הישראלו-טלוויזיונית "מצחיקה", היא מצחיקה באופן מגוחך או נלעג – היא לא יודעת לנווט, או שורפת את האוכל, היא חולת נקיון, אין לה חשק לסקס או שהיא נימפומנית. מעטות הדוגמאות בהן נשים הוצגו בטלוויזיה הקומית כבני אדם שלמים בעלי מורכבות, ובדרך כלל היו אלו תסריטאיות האחראיות לעיצוב דמותן, כמו במקרים של "הכל דבש" של יעל פוליאקוב או "אהבה זה כואב" ו"אננדה" של דנה מודן. אפשר לחשוב שזה מקרה, אבל חבל לנסות ולטרוח להעמיד פנים.

      יום האם (קשת , פיני סילוק)
      "יום האם" (צילום: פיני סילוק)

      "יום האם", סדרת הביכורים של דניאלה לונדון-דקל, מבוססת באופן חופשי על טורי הקומיקס המשפחתי המצליח "כלכלת בית" ו"עמוד הבית" שהעיקר בהם הוא הבנייה של דמות האם והרעיה, באופן שונה מזה שמוצג בדרך כלל. בקומיקס שלה לונדון-דקל נעה בין אבחנות קטנות ומדויקות, נוגעת בלי כחל וסרק בבלבול, במצוקות ובטרדות של נשים, אמהות, רעיות. בהומור, תמיד בהומור. עוזר לזה שהיא אף פעם לא דביקה, קיטשית או מייפייפת מציאות. בתוך כל זה יש גם הלקאה עצמית, תחושות אפסות, וחוסר ביטחון. זו ככל הנראה מנת חלקן של נשים מודעות ואינטליגנטיות שמסוגלות לצחוק על עצמן, ועם זאת לא תמיד יודעות מתי להפסיק.

      גם ב"יום האם" יש את המאפיינים האלו; אלה, (קרן מור), הגיבורה בת דמותה של דניאלה לונדון-דקל רחוקה מלהיות האם, הרעיה או האישה המושלמת – יש ממש התעקשות שלא להפוך אותה לכזו. לפעמים זה משעשע מאוד, לפעמים המאמץ ניכר מדי. הגיבורה מתעקשת לשלוח את הילדה לגן גם כשיש לה כינים, כדי שתהיה חלק מהזמן בעיה של מישהו אחר; משקרת במצח נחושה לחברה הטובה שלה (אורלי זילברשץ); מתעמרת קלילות בבעלה (דרור קרן), ולא בדיוק ברור במה היא מעסיקה את עצמה מלבד בהחזקת פסאדה של הכל-בסדר-לגמרי-נורמלי. אין עם זה כמובן שום בעיה ערכית או מוסרית, כפי שאולי יחשבו חלק מהצופים, זה רק שהנסיון לפגום בדמות האם המושלמת, עדיין נסיוני מאוד.

      יום האם (צילום מסך)
      סדרה שהיתה אמורה להיות חד קרן. מתוך "יום האם" (צילום מסך)

      ל"יום האם" יש את קאדר השחקנים הקומיים המשובחים ביותר שיש לטלוויזיה להציע, את החומרים הנכונים, יוצרת אינטליגנטית שלא היתה מוציאה תחת ידה מוצר שלא היתה גאה בו, וחוץ משיר פתיחה מחריד, נדמה שהכל כבר שם, ורק ממתינים שהתוכנית תזדקף על שתי רגליה ותרוץ. זה לא בדיוק מה שהיא עושה, לפחות עוד לא. עם כל נתוני הפתיחה המועדפים האלו, "יום האם" היתה אמורה להיות קסם, המקבילה הטלוויזיונית לחד קרן במרחב הישראלי השחון למדי בדרך כלל.

      אבל אם להיות לגמרי כנים, "יום האם" מזגזגת בין רגעים מצוינים לרגעים סתמיים; בין ייצוג נשי מקורי ויוצא דופן ובין הגזמות לשם הגזמות; בין תצוגות המשחק המעולות של זילברשץ, קרן ומור, ובין עיצוב מיזנסצנות מעט כפייתיות שנוטלות את העוקץ מהניואנסים שהם מספקים באופן טבעי. בפריים טיים שנשלט על ידי קומדיות נלעגות, כתובות רע, עילגות ושמלטפות בחמדנות את המכנה המשותף הנמוך ביותר, "יום האם" היא עדיין פנינה. פנינה, אבל עוד לא יהלום כפי שהיתה אמורה להיות.

      "יום האם" - מה אתם חשבתם? שתפו אותנו בפייסבוק
      "יום האם" - האמהות השוות בתרבות