"זהו, כבר נגמר?" היא התגובה האינסטינקטיבית הראשונה בתום הצפייה ב"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2". מבט בשעון מגלה כי הכותרות עולות כבר לאחר כשעה ו-45 דקות, וזה משהו שאנחנו לא רגילים אליו. בעידן שבו כל מוצר הוליוודי המתיימר להיות אירוע קולנועי ענק נמשך לפחות שעתיים וחצי, הפרק האחרון בסאגת הערפדים ואנשי הזאב מבקש להיות כזה גם כן ועדיין מניח לצופיו לתפוס את הרכבת האחרונה הביתה. בנקודת הזמן שבה ג'יימס בונד ובאטמן רק מתאוששים מן האקספוזיציה, אדוארד ובלה כבר מתכוננים למערכה האחרונה.
החסכנות המסוימת הזו מאפיינת את הסרט כולו, שהוא סולידי יחסית לשובר קופות הוליוודי ובכלל. הבמאי ביל קונדון מקדם באופן ענייני להפליא את העלילה, שהיא בסיסית למדי מלכתחילה: הגראנד פינאלה מתמקדת במאמציהם של בלה ואדוארד, בעזרתו של ג'ייקוב התומך, להציל את בתם הטרייה והערפדית מציפורניהם של מוצצי הדם המנוולים שרואים בה איום. הסיפור הזה מוצג בלי יותר מדי התחכמויות ובלי ללכת סחור סחור.
בהתאם לזאת, "דמדומים" משול למסיבת פרידה שבה נושאים נאום אחד, שותים כוסית אחת, מעניקים לחתן השמחה שעון והולכים הביתה. על הנייר זה נשמע כמו תיאור גנאי, אבל מי שהיה במספיק מעמדים שכאלה בחייו יודע שלפעמים עדיף פשוט לגמור עם זה ככה, ולפיכך הסרט דווקא מיטיב לעשות.
בניגוד לסדרות סרטים אחרות מן השנים האחרונות, שבהן פרקים מתקדמים נטו להפוך את היוצרות ביחס למה שקדם להם, "דמדומים" הזה אינו משנה מסלול. עם זאת, בהחלט ניכרות בו כמה התפתחויות לעומת מה שהיה לפניו.
בהתאם לזאת, הפרק הנוכחי עוד יותר משועשע ועתיר מודעות עצמית מאשר קודמיו. יש בו כמה רגעים, למשל הקטע שבו ג'ייקוב נדרש לפשוט את בגדיו מול אביה של בלה, שבכלל נראים לקוחים מן אחת מהפארודיות על הסדרה. זו רק המחשה מוקצנת וסופית לכך ש"דמדומים" תמיד הייתה מתוחכמת ושנונה הרבה יותר מן התדמית שמבקריה ניסו להדביק לה, ופעלה באירוניה לנוכח הממדים האבסורדים המובנים שלה.
ומה באשר לג'ייקוב עצמו? ובכן, אף שבמשך השנים התפלגו מעריצי ובעיקר מעריצות הסדרה בין המיעוט המצדד בו והרוב הסוגד לבר הפלוגתא הערפדי שלו, הרי שהפעם מתברר מעל כל ספק כי איש הזאב אינו אלא גלגל שלישי, והסיפור האמיתי תמיד היה ותמיד יהיה זה של אדוארד ובלה.
בעצם, נכון יותר לומר שהפרק הזה מוכיח כי "דמדומים" למעשה היה מאז ומעולם הסיפור של בלה, שהיא הגיבורה האמיתית של הסרט ודמותה זוכה כאן להעצמה גדולה עוד יותר מאשר בעבר. כך, למשל, שלל ספרי המחקר שעוד ינתחו את הסדרה באור פמיניסטי יוכלו להציב בכריכתם את אחד מן הדימויים הבולטים כאן הערפדה הצעירה, ממש כאילו היתה סילבסטר סטאלון ב"מעבר לשיא", מתחרה בהצלחה מול גברתן בקרב הורדות ידיים.
קרב זה הוא עוד כאין וכאפס לעומת מה שמצפה ברגעי ההכרעה של הסרט בלי לחשוף יתר על המידה, אפשר לומר כי זהו המעמד יוצא הדופן בתולדות הסדרה, שמזכיר יותר את "אלכסנדר נייבסקי" או את "משחקי הכס" מאשר את "דמדומים", ובעיקר נראה כמו אחד מחזיונות הפתיחה של "יעד סופי".
עוד על סיום "דמדומים":
מיוחד: ראיון עם קירסטן סטיוארט ורוברט פטינסון
לקראת סיום סאגת "דמדומים" הרומנים הבין מיניים הגדולים
"דמדומים" מגיעה לקצה ומטריפה את הרשת
ספיישל "דמדומים" בוואלה! zone
אך גם במקרה זה, הסדר שב על כנו במהרה ומה שנראה בתחילה כשייך לסרט אחר, מציית בסופו של דבר לנימה, הערכים והכללים של סדרת "דמדומים". רק יאה שכך היא נותנת את מכת הגונג האחרונה, שכן המהלך הזה מסמן את הקו שתמיד אפיין אותה: לפעול במסגרת החוקים ההוליוודיים, אבל לעשות זאת בדרך עצמאית משל עצמה, עם קודים השייכים רק לה ובחלקם מובנים רק ליודעי דבר.
הקרשנדו של סרט זה, אם כך, מביא לידי שיא ממזרי את היכולת המתמשכת של "דמדומים" לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או במונחים שלה: לנשוך צווארים ולקרוע קרומי בתולים בלי להראות יותר מדי דם, אם בכלל. שוב, ועוד יותר מבדרך כלל, היא מצליחה להישאר עם חיוך על הפנים בלי להיות סרקסטית או צינית, להציג אלימות ומין בלי לדגדג אפילו את תקנות דירוג הגילאים של הצנזורה, ולהיות חלק מהעולם הזה בו בזמן שהיא בוראת יקום אלטרנטיבי לחלוטין. חשוב מכל, את כל זה היא עוטפת באידיאות של אהבת נצח טהורה, ובכך יוצרת אידאליזציה של פנטזיית הפעולה ההוליוודית.
"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2" מביא לידי ביטוי את האידיאליזציה הזו בצורה מהנה ומיומנת, מרתקת ומקסימה. עם זאת, הוא אינו הפרק הטוב בסדרה התואר הזה שייך לגלגול השלישי, שבו היה את העומק הרגשי הכי גדול ואת האנרגיות הסוחפות ביותר. כאן כבר אין כזו מידה של התעלות, והסיבה לאו דווקא קשורה בסרט עצמו, אלא בגורמים חוץ-קולנועיים: אולי היה זה מרגש באמת לו אכן היתה זו שירת הברבור הסופית והמוחלטת של "דמדומים", אבל לאור ההיכרות שלנו עם הוליווד, צריך להיות נאיבי להחריד כדי להאמין בכך ולקחת ללב בהתאם.
אחרי הכל, האם מישהו יכול לתאר לעצמו שתעשיית הבידור תוותר על ביצי הזהב שתרנגולת בסדר הגודל של "דמדומים" עוד יכולה להטיל? אכן, בעיקרון השתלשלות העניינים הסתיימה כאן, אבל הרי תמיד אפשר למצוא דרך לפתור את זה, וכפי שבן זכר הוא עתודה המבטיחה את קיומו של חקלאי סיני, כך בתם של אדוארד ובלה היא ערובה לקיומה העתידי של הסדרה. סרט זה אמנם הסתיים תוך פרק זמן קצר יחסית, אבל עוד נקבל על כך פיצוי בדמות שלל פרקים ב"דמדומים: הדור הבא". ככה זה עם ערפדים ברגע שהם נושכים אותך, כבר אין דרך חזרה.
"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2": איפה ומתי רואים?