ההודעה על כך שספייק לי, מגדולי הבמאים של העשורים האחרונים, הולך לביים דוקומנטרי על יצירת האלבום "Bad" של מייקל ג'קסון לרגל 25 שנה לצאתו, הגיעה כבשורה משמחת עבור המעריצים של ג'קסון וספייק לי גם יחד. ללי יש היסטוריה של חיבור למוזיקאים שחורים, ובכלל, יש לו דרך ייחודית להעביר את העוצמה של אגדות הקהילה השחורה אל המסך - וג'קסון הוא ללא ספק אגדה שראויה לתשומת לב של במאי גדול. לי גם לא מפחד להיות מגוייס כשהוא מאמין ברעיון, לכן החיבור שלו עם מערך היח"צ ששחרר את המהדורה החגיגית של האלבום עצמו לא הפתיע ולא ביאס האיש רצה לביים שיר אהבה למייקל ג'קסון, וזה לגמרי לגיטימי ואפילו מרגש. מרטין סקורסזה, אחד המרואיינים בסרט החדש מתוקף עבודתו עם ג'קסון על הקליפ לשיר הנושא של האלבום ההוא היווה כנראה השראה עבור לי: "George Harrison: Living in the Material World", הספד מרגש לחבר הביטלס המנוח שסקורסזה ביים בשנה שעברה, הוא דוגמה לא רעה לדוקו מוזיקלי שאוהב עד הערצה כמעט את הגיבור שלו, ומצליח להדביק באהבה הזאת את הצופה. למרבה הצער, איפה שסקורסזה הצליח עם ג'ורג' האריסון, לי נכשל עם ג'קסון.
צריך להקדים ולומר שהגרסה ששודרה אמש בארצות הברית ברשת ABC של הסרט "Bad 25" היא גרסה מקוצרת להחריד, שקצצה את הגרסה המלאה באורך שעתיים של הסרט שהוקרנה בפסטיבלים, לסרט טלוויזיה תמציתי של שעה. הקיצוץ הזה ניכר בחיפזון שבו נסקרת העבודה על האלבום וברפרוף השטחי על הרגעים המשמעותיים בתהליך, ויש להניח שהחזון של לי בגרסתו הארוכה משכנע בהרבה. ובכל זאת, יש דברים שברור שהגרסה הארוכה לא מתקנת, ואין מנוס מלקבוע שספייק לי פספס את ג'קסון. הבחירה של לי ליצור דיוקן של מעריץ לגיבורו היא כאמור לגמרי לגיטימית, אבל בניגוד לסקורסזה, שגם בשיא הערצתו לא שכח את האינסטינקטים שלו כקולנוען והתעקש להישיר מבט אל הפגמים של הגיבור שלו, לי לוקח את אחד הכוכבים השערורייתיים ביותר בתולדות הפופ ומקדיש שעה לכמה שהוא רוקד יפה.
מייקל ג'קסון אכן רוקד מאוד יפה מה יפה? מדובר ברקדן הכי טוב בעולם וגם שר לא רע בכלל, כך ששעה של צפייה בחומר ארכיוני מהופעות וחזרות שלו היא ודאי לא עסק משעמם, אבל דמות כל כך מרתקת ומורכבת הייתה בכל זאת ראויה לטיפול מעט פחות סכריני מצד במאי שיודע להיות נוקב כל כך כמו לי. ההתבטלות המוחלטת של היוצר בפני מושאו מתמיהה במיוחד לאור העובדה ש"Bad" הוא לא אלבום הניצחון הגדול של ג'קסון, אלא נקודה שנוייה במחלוקת בקריירה שלו. אם "Off The Wall" נחשב בעיני רבים לפסגה האומנותית, ו"Thriller" היה נקודת הכיבוש האולטימטיבית של המיינסטרים, אזי "Bad" הוא לפחות בעיני חלק מהמבקרים הרגע שבו ג'קסון משעבד את עצמו לאיצטדיונים. איפה הדיון על המעבר מהמחממה של מוטאון אל לב הפופ? איפה ההתעסקות בוואקו ג'קו, שבאמצע-סוף שנות השמונים, התקופה שהסרט מתחקה אחריה, חשף כמה מהפנים הביזאריים ביותר שלו לעולם? ואיפה הדיון בשאלת העומק, מה מניע אדם כמו ג'קסון לרצות לכבוש את המצעדים בכל מחיר? ללי הפתרונים.
זה מדכדך עוד יותר כיוון שאפילו מנקודת המבט האפרו-צנטרית של לי, ג'קסון הוא לא בדיוק מלקולם אקס. הוא אמנם הקפיד על מסרים אנטי-גזעניים במוזיקה שלו, אבל מייקל ג'קסון היה סוג של משתכנז אמריקאי, ולא רק במראה החיצוני. ג'קסון הוא האיש שלקח את האלמנטים המסחריים ביותר של תרבות הפופ השחורה התנועה, הגוספל ו"הלבין" אותם עם גרובים כל-אמריקאיים וסאונד נקי על טהרת הסינתיסייזרים (הבלדות היותר סכריניות שלו, אגב, לא סחבו אז ונשמעות רע מאוד ממרחק 25 שנה). דמותו של ג'קסון היא מצע מושלם לדיון במחיקת הזהות השחורה לטובת המעבר אל המרכז, סוגייה שמעסיקה את תרבות הפופ עד היום, אבל לי, ילד מאוהב שכמותו, פשוט עוקף את השאלות הקשות בסיבוב.
אז נכון לא חסרו לנו דוקומונטריים סנסציוניים על ג'קסון, והבחירה של לי ללכת בדרך מעט אחרת מובנת בהקשר הזה. אבל בניסיון לאמץ גישה שונה, מתונה יותר, כלפי מייקל ג'קסון, לי קצת איבד את הדמות הראשית שלו, והפך את "Bad 25" לסרט זניח לחלוטין, כזה שנכנס מאוזן אחת, ויוצא בהליכת ירח מהשנייה.
"Bad" של מייקל ג'קסון חוגג 25: האלבום שהפך אותו למלך הפופ
30 שנה ל"Thriller" של מייקל ג'קסון ו"1999" של פרינס: מי לוקח?
מה חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק