הזמן עובר מהר כשנהנים, וכבר הלילה (בין ראשון לשני שעון ישראל) ישודר הפרק האחרון בעונה השנייה של "הומלנד". הרשת גועשת ספקולציות באשר למה שעשוי להתרחש בו, דמיאן לואיס מפזר רמזים עבים לגבי גורל דמותו של ברודי, אבל מובן שלאף אחד אין באמת מה מושג מה הולך לקרות. רק דבר אחד כמעט ודאי: יהיה מה שיהיה, מיד עם עליית הכותרות, יתמלא הטוויטר בשלל הצהרות בנוסח "איזה שטויות!", "אני לא מאמין שהם עשו את זה!" "פרק סיום העונה הכי מופרך שראיתי!".
זו תהיה סיומת מתבקשת לשנה שבה אחת הפעולות החביבות על קהל צופי הטלוויזיה היתה הליכה משותפת בתוככי חורי עלילת הסדרה. באופן אירוני, כפי שקורה לעתים קרובות בתעשיית הבידור, ככל שגדלו אחוזי הרייטינג שלה כך גדלה גם מורת הרוח ממנה. הקשה באנגלית על שמה+"חורים בעלילה" מביאה למאות אלפי תוצאות, ומגלה כי נהלי הטלקומיניקציה של תסריטי פרקיה עשו את דרכם ליוקרתיים שבעיתוני העולם. אפילו האטלנטיק והגרדיאן הקדישו את דפיהם לשאול כיצד זה ייתכן שחבר קונגרס יסמס לארכי-טרוריסט בעודו יושב במרכזו של חדר המצב הרגיש בעולם ושסוכני CIA יבחרו דווקא בסקייפ כקו מאובטח. בתשובה על כך ענו כלי התקשורת הנחשבים שהתפניות העלילתיות הללו הן אופציות מופרכת לחלוטין, וכתוצאה מכך תהו, יחד עם חלק ניכר מגולשיהם "מה קרה ל'הומלנד'".
אז באמת, מה קרה ל"הומלנד"? מאות אלפי הדיונים הובילו למיליוני תשובות אפשריות, אז במקום להוסיף עליהן, נענה דווקא בקושיות נוספות קודם כל, מי החליט ש"קרה" משהו לסדרה? בעצם השימוש במושג הזה מוטעמת ההנחה שבעונה הראשונה הכל בה היה מושלם ורק בזו השנייה התחילה הקרקע להישמט מתחת רגליה, אך האם המגיבים הרציונליים שמוחים על חוסר ההיגיון העכשווי יכולים לטעון שהוא מעולם לא היה קיים מלכתחילה?
אחרי הכל, את הקונצנזוס סביבה בנתה "הומלנד" בעונה שבה תיארה כיצד הגיבור האמריקאי הגדול מכולם הוא בעצם סוכן כפול שבדרכו אל הבית הלבן מנהל רומן עם האשה יפת התואר והפסיכוטית שהיא במקרה גם היחידה שאיבחנה את כוונותיו האמיתיות. האם הבסיס של הסיפור הזה לא יותר מרחיק לכת מכל אותם פרטי-פרטים מעוררי תמיהות בעונה השנייה? למה אז היה לגיטימי לרתק את העיניים למסך ועכשיו הדבר המקובל הוא להרים גבה?
כל זה מוביל לשאלה נוספת למה בעצם ציפיתם, והאם הבעיה אולי אינה ב"הומלנד" עצמה ובמה שהיא עושה לנוכח היכולות והמגבלות שלה, אלא עם הדרך שבה נתפסה בידי הציבור והביקורת? משחק הספקולציות לקראת סיום העונה מזכיר את השעשועים הדומים שהיו מקובלים בעולם אופרות הסבון, בעיקר לאחר תקדים "מי ירה בג'יי.אר?", מה שחושף יותר מתמיד את הממד הסבוני שתמיד היה קיים בסדרה. לו באמת היתה מקוטלגת ככה, הצופים לא היו מתלוננים גם אם ברודי היה מדבר עם אבו-נזיר בסקייפ ובקול רם מתוך חדר המצב, אך היא מוגדרת סדרת איכות, וסוג היצירה הזה נחשב היום לעילאי ביותר בתעשייה, מה שאומר כי עליה לעמוד בסטנדרטים אחרים לגמרי.
אך האם בכלל היה באפשרותה לעמוד בסטנדרטים האלה? אולי אם היתה סרט באורך מלא, מיני-סדרה ובה שלושה פרקים, או אולי אפילו סדרה בפורמט הבריטי, כלומר עם שישה פרקים בכל עונה. אך עם כמות כפולה מזו, ועם עונה נוספת אחת לפחות שהוכרזה בעיצומה של זו הנוכחית, נוצר פער בין המרחב העצום שניתן ל"הומלנד" ובין היכולות שלה למלא אותו.
היכולות הללו מוגבלות באופן מובנה: אכן, "הומלנד" לא רואה את עצמה וגם לא נתפסת בעיני אחרים כסבונייה או כסדרה סוג ב', אלא כמי שמשתייכת למחוזות הדרמה והמתח. אך בניגוד ליצירות טלוויזיוניות מצליחות ומוערכות קודמות מן הסוגה הזו, היא אינה מהזן הידוע כ"Procedural" סדרות שגיבוריהן הם בעלי מלאכה, המתמודדים בכל פעם עם פרשה אחרת, שמתחילה ונגמרת באותו פרק.
דמותה של קרי כסוכנת CIA חזקה כשלעצמה, וסביר להניח שאם היתה נדרשת להתמודד בכל שבוע עם חקירה שונה, היתה משכילה להחזיק את העסק על הכתפיים וגם לא למתוח יתר על המידה את גבולות הסבירות העלילתית. אך במציאות, ל"הומלנד" אין את הפריבילגיות התסריטאיות האלה. למעשה, מאז הפרק הראשון היא מתבססת על אותו קו עלילה ועל אותן שתי דמויות ראשיות. יש גבול למה שאפשר לעשות איתן פעם אחר פעם, ואחרי הכל, גם היה גבול לכמות הלילות שבהן שחרזדה המציאה סיפורים חדשים. לכן, אולי צריך להיות גם גבול לדרישות שלנו, שכן אם אנו דורשים שישעשעו אותנו על בסיס שבועי ולא פחות, צריך גם לקבל את המחיר של הדרישה הזו.
מה עוד, ש"הומלנד" סובלת מכמה בעיות מובנות אחרות ביחס לסדרות מצליחות אחרות. למשל, היא מתרחשת בזמן אמת ואינה תקופתית בדומה ל"מד מן" ול"אימפריית הפשע", כך שאין לה בסיס היסטורי להישען עליו והתפתחויות חברתיות לבנות עליהן את העלילה שלה. נוסף לזאת, קשה לה גם להתבסס על קונבנציות ז'אנריות, שהרי כפי צוין כאן, היא אינה באמת משתייכת לז'אנר אלא משלבת בין הסבון, הדרמה והמתח, וכמו כן בין הפעולה, הריגול, הקונספירציה הפוליטית ועוד.
כל האמור לעיל כולא אותה במעין לימבו, וחוסר המוצא הזה מחייב להגיע למסקנה אחת הדרך הבטוחה להימנע מהתנגשות בחוקי הסבירות התסריטאית היתה לסיים את הסדרה לאחר עונה אחת. אך אותם הצופים שמתלוננים כעת הם אלה שדרשו ממנה להמשיך לאחת נוספת, ואותם אלה שקובלים על התפתחות דמותו של ברודי הם אלה שבהערצתם אליו אילצו את יוצריה להשאיר אותו בחיים בכוח ולא להיפרע ממנו כמתוכנן.
בסיכומו של דבר, הנטייה להוקיע את ההתפתחויות התסריטאיות של "הומלנד" יכולה להיתפס מעל הכל כמקרה קלאסי של קהל שאוכל את הדייסה שהוא עצמו בישל, של הציבור המודרני שממהר לנפח בלונים ואז לפוצץ אותם, של היפסטרים שנפרעים ממושא ההערצה שלהם ברגע שהפך למיינסטרים. אך למעשה, הקטנוניות סביב העונה השנייה מייצגת תופעה רחבה הרבה יותר, שהדיון סביב הסדרה הוא רק סמל שלה.
אחרי הכל, דיונים וירטואליים ותקשורתיים ערים סביב פרטי עלילה היא תופעה רווחת לאחרונה, ו"הומלנד" היא אמנם הקורבן הגדול ביותר שלה, אך לא היחיד. גם שוברי קופות בסדר הגודל של "עלייתו של האביר האפל" ו"פרומתיאוס", למשל, עוררו שיח דומה. כל זאת, אגב, בשנה שבה סקר מקיף לבחירת הסרט הגדול בכל הזמנים העניק את התואר ל"ורטיגו", קלאסיקה שידוע לכל כי התסריט שלה מופרך ומחורר.
מה מוביל את הקהל העכשווי לרדת לעובי הקורה של התסריטים ולהתעכב על ההיגיון והמופרכות של כל שלב בהם? הנה פתרון אפשרי אחד ידוע ומוסכם כי צפייה עקבית בסדרות ממלאת גם תפקיד חברתי. ב"הומלנד", בהתאם לכך, אנו צופים גם כי היא טובה ומהנה, אבל גם כדי להבין על מה מדברים בשיחות הברזייה המוחשיות והווירטואליות, לקחת חלק בדיון ואולי אפילו להוביל אותו בעצמנו.
אך מי שניגש לדיונים כאלה, מוצא עצמו מול קושי לכל אחד דעה משלו, ולכן אין תועלת רבה להכריז בסמוך לברזייה או מעל עמוד הפייסבוק כי "הפרק האחרון היה לא משהו". איזה דיון כבר יכול לצמוח מאמירה כזו? על טעם וריח הרי אין להתווכח, ואם תתחיל לעשות זאת, תמצא את עצמך עם פחות חברים ממה שהיו לך, והרי כל המטרה היתה לשמר את הקיימים ואולי גם להוסיף חדשים.
לעומת זאת, אם תצהיר או תכתוב "מה?! אתם מצפים שאקנה את זה שהם מעבירים מידע סודי בסקייפ", זו כבר תהיה אמירה אובייקטיבית, שתסחוף אחריה הסכמה קולקטיבית. איש לא יתווכח איתך, להפך חברייך אף יחזקו אותך באמצעות הכלים האמפיריים שלהם. זה שהיה במודיעין יוכל לאשר שזה באמת לא כך, זה שעובד במחשבים יספר שזה אפילו יותר מופרך ממה שחשבת. בדיונים כאלה, לאדם הממוצע יש יותר ידע רלוונטי מאשר למבקר הטלוויזיה הטיפוסי, מה שהופך את הדיון ב"הומלנד" לדמוקרטי מאי פעם.
כל זה גם פותר את הסתירה שלכאורה טמונה בכך שאחוזי הרייטינג של "הומלנד" עולים ביחס ישיר לתרעומת הציבורית כלפי התסריט שלה. דרך החורים בתסריט שלה נטווים קורים משותפים שמדביקים אותנו יחדיו. בתוך הכאוס שבו אנו חיים וחוסר הוודאות מה אמת ומה שקר, המופרכות המובהקת של הסדרה מספקת להמונים הזדמנות נדירה להיות בטוחים בנוגע למשהו, ומרגיע יותר להיות בטוח שמשהו שגוי מאשר לא להיות בטוח בשום דבר בכלל.
לכן גם אין סיבה להניח בהכרח שהמחאה ההמונית הצפויה על ההתרה בפרק הסיום הקרוב תוביל לנטישה המונית של הקהל בשנה הבאה. ברור כי לכל תעלול יש גבול, ומתישהו גם זה יגיע, אבל בינתיים "הומלנד" היא מתנה שממשיכה לתת, וכל מסרון בלתי סביר של ברודי הוא פתח לעשרות אלפי מסרוני התרעמות של הצופים ברחבי העולם. כל מה שנותר אם כך, הוא להתרווח מול המחשב או הטלוויזיה בהמתנה לגראנד-פינאלה של העונה ולהמתין לכל השטויות שיצוצו בו. אחרי הכל, אם הן לא יגיעו, נאלץ למחרת להתחיל להתדיין על דברים חשובים באמת.
פרק סיום העונה השנייה של "הומלנד" ישודר בישראל ביום שבת בשעה 21:30 בערוץ yes Oh
מה אתם חושבים על העונה הנוכחית של "הומלנד"? ספרו לנו בפייסבוק