בשנת 2012, כבכל שנה, לבחור רק עשרה אלבומים זו משימה בלתי אפשרית; זה עוד יותר קשה כשכל אחד מאיתנו יכול לבחור רק חמישה, ואין רשימה אבסולוטית אחת שתספק אף חובב מוזיקה אמיתי באשר הוא/היא. השנה זה אולי אפילו קשה מתמיד, כיוון שהשפע המוזיקלי של 2012 הוא פסיכי. נכון שלא היו יותר מידי מגמות על ששטפו את העולם ושינו את הדרך בה אנחנו תופסים מוזיקה, אבל כמות השירים הנפלאים שיצאו היא בלתי נתפסת. כמובן שכל זה לא ימנע מאיתנו לפנות אליכם כדי שתבחרו בעצמכם את אלבומי ושירי השנה שלכם, למצעד השנתי של הקצה.
מצעד האלבומים והשירים השנתי שלנו משודר משנת 2000, אבל זו תהיה השנה הראשונה בה הוא ישודר בבית החדש שלנו, התחנה שהקמנו, רדיו הקצה. זה גם יהיה המצעד הכי ארוך ששידרנו אי פעם, והוא יתחיל ביום ראשון ה-30 בדצמבר ב-10:00 בבוקר ויסתיים ב-19:00 בערב. יגישו אותו אנשי התחנה - אמיר אגוזי, לאון פלדמן, יוני שרוני, עפרי גופר, נועה ארגוב, ניב הדס, עידית פרנקל ואנחנו. את שירי ואלבומי השנה שלכם תוכלו לבחור רק עד יום שישי הקרוב בחצות; בין המשתתפים יוגרלו בערך ביליון פרסים, אז רוצו על זה. ועכשיו, העשיריה שלנו:
Julian Cope Psychedelic Revolution
ג'וליאן קופ היה ונשאר אחד העופות היותר מוזרים בעולם, ונדמה שעם כל הוותק שלו, ככל שעוברות השנים הוא הופך ליותר יצירתי, ועל הדרך גם ליותר רדיקלי. לפני כמה שנים אפילו כתבתי לו כאן מכתב התנצלות, על כמה שנים שפספסתי אותו ומאז אני לא מעז להחמיץ אף אלבום שהוא מוציא. "Psychedelic Revolution" הכפול שלו הוא טוען לא רע לכתר אלבום השנה שלי. יש בו המנוני מחאה מושלמים והוא מצליח להיות מלודי וסוחף מבלי לוותר על גולמיות ולכלוך, וגם אם לא פעם מה שעומד מאחורי השירים שלו קצת מטריד, למוזיקה באלבום הזה קשה שלא להיכנע. (קוואמי)
MackLeMore & Ryan Lewis The Heist
כן, נכון שקנדריק למאר לוקח את רוב סיכומי השנה, והתקליט שלו אכן יפה, אבל אין אף ראפר שעשה לי משהו ב-2012 כמו מאקלהמור. למעשה, מאז אמינם לא הגיע אף ראפר שטלטל את עולמי כמו הראפר הזה, ויתרה מזאת - אני חושב שמילולית הוא הדבר הכי מהפכני שקרה להיפ-הופ מזה שנים. הוא חברתי מבלי להתבייש בזה ומבלי להיות טרחן. הפלואו שלו מבריק, הטקסטים שנונים ומלאי הומור עצמי גם כשהם כואבים, הוא יוצא נגד קפיטליזם, נגד תרבות הצריכה, חושף את נשמתו הפצועה והשיכורה, אבל יותר מהכל - מאקלהמור הוציא את שיר הראפ הכי חשוב של השנים האחרונות "Same Love", השיר הראשון שמתייחס בראפ האמריקאי להומוסקסואליות בצורה שוויונית ונאורה, כמו שצריך להיות או לפחות הראשון שהפך ללהיט. המון זמן שלא היה בבילבורד להיט עם כל כך הרבה אומץ. לא ברור לי איך סיכומי השנה האחרים לא עפים עליו, אבל מה זה משנה. מאקלהמור הוא ראפר השנה שלי. (קוואמי)
Levek - Look a Little Closer
דיוויד לווסק, או פשוט לווק, עשה אלבום שאולי אין בו שירים שהם דבק, או צלילים שעושים לאוזניים נזק, אבל הרבה שירים שהייתי מת לנגן בשסק. אווירה של אינדי פופ באלרי, עם שפיצים של ג'אז, פולק, אלקטרוניקה ופסיכדלית סיקסטיז. המון רגעים נפלאים באלבום אחד שמצליח להפתיע ולרגש עם כל סיבוב ובכל פניה. (נדב רביד)
Milk Maid Mostly No
מילק מייד היא לא להקה "חשובה" או משהו, אלא סוד שמור, בינתיים, עבור כל מי שחווים צמרמורות עונג ברגע שנשמע לידם במקרה כל צליל שהוא מאלבומי הבכורה של הסטון רוזס ורייד. זה האלבום השני של הלהקה המנצ'סטרית הזאת, ולטעמי הוא אלבום הגיטרות הבריטיות הנפלא של השנה. (קוואמי)
Stubborn Heart - Stubborn Heart
הקול של לוקה סנטוצ'י היה מוכר (הכל יחסי), בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם ליילה, אלקטרונאית ומוזיקאית שפרחה תחת החסות של ביורק ופלאד. עכשיו הוא מוצא סוף סוף בית קבע ראוי עם ביטים עדכניים שנותנים לקול שלו מקום להביע מנעד רחב של רגשות וניואנסים. (נדב רביד)
Kindness World you need a Change of Mind
אדם ביינברידג' מגלה לנו שעוד אפשר לחלוב מהאייטיז השראה בלי להשמע כמו קלישאה. אלבום עם הפקה חלקלקה וסאונד שמצליח להיות מבריק ועמום בו זמנית, וביינברידג' מייצר סביב עצמו עם שירי האלבום הילה חמקמקה ומסתורית. (נדב רביד)
Baroness Yellow & Green
מעבר לסיפור הקשה שהלהקה הזאת עברה השנה, בדמות תאונת דרכים איומה שחבריה עדיין מתאוששים ממנה, עוד קודם לכן בארונס מסוואנה, ג'ורג'יה הוציאו את האלבום השלישי שלהם, שמחבר הארד-רוק, סלאדג', פסיכדליה ומטאל ברמה כל כך מוחצת, שאני חושב שהוא כנראה הדבר הכי פנטסטי שקרה בתחום מאז "Songs For The Deaf" של קווינז אוף דה סטון אייג'. (קוואמי)
How To Dress Well Total Loss
כשיצא האלבום הקודם של האו טו דרס וול, הוא נשמע לי כמו מה שהיה קורה אם פרינס היה מוציא אלבום במסגרת This Mortal Coil. "טוטאל לוס", התקליט שהוא הוציא השנה, קצת פחות קודר מקודמו, קצת יותר מופק, שלא לומר גרובי לפרקים (קצרים), אבל הוא עדיין אחת היצירות המרגשות של השנה. איש אחד שנשמע כמו הילד המשותף של קרטיס מייפילד ואליזבת' פרייזר, עם סוג חדש, צנוע ומופלא של אר'נ'בי. (קוואמי)
Flume Flume
ילד אוסטרלי בן 20 שמצליח לשלב בקלות בין קמצוץ דאבסטפ לאווירת ביטים מזן הפליינג לוטוס, ושופך מלמעלה בלי בושה מלודיות שמובי היה מת לגנוב מתקליט בלוז ישן. יש לו כבר תקליט זהב באוסטרליה, וב-2013 שאר העולם הולך לשמוע עליו. (נדב רביד)
Tame Impala Lonerism
עוד גאון אוסטרלי צעיר, קווין פרקר, אבל כזה שהעולם כבר שמע עליו. באלבום השני של טיים אימפלה, פרקר מבסס את הצליל של ההרכב על שילוב מוחץ בין רטרו ועתידנות, בין פסיכדליה לפופ. "Lonerism" הוא אלבום סוחף שמצליח לשלב בין עבודת סאונד דקדקנית לשירים שממריאים לשמיים סגלגלים. (נדב רביד)
ועכשיו, הרבה יותר חשוב, תנו לנו את אלבומי ושירי השנה שלכם.
מה חשבתם על אלבומי השנה של קוואמי ונדב? ספרו לנו בפייסבוק