חדר העבודה של אסי דיין הוא חלל לא גדול שקירותיו מצופים בעשרות תמונות ופוסטרים. ערבוביית תמונות מתקופות שונות שלו עצמו, של אביו ומשפחתו, של הפילוסופים האינטלקטואלים האהובים עליו כמו קאנט ופרוסט, של בעלי חיים שונים וציורים שצייר. פוסטר גדול של סרטו האחרון, "ד"ר פומרנץ" תלוי בצדו האחד, ודמותו המאוירת של דיין, גדולה ורופסת בהרבה מהיום, נשקפת משם. "אני אוהב את הפוסטר הזה, עשו אותו ב.. נו, איך קוראים לזה? פוטושופ. הייתי שם 130 קילו".
היום אתה נראה הרבה יותר רזה.
"כן, כן. רזיתי. אבל ב'ד"ר פומרנץ' הייתי שמן. לא שביקשו ממני, אני לא דה נירו, אבל מכיוון שאני משחק שם בהמה, מן מנחם גולן כזה שהוא פסיכולוג קליני ואני מטפל במישהו בצעקות ומשחק בכלל עם קוביה הונגרית כשהמטופלים מדברים איתי ומעודד אותם להתאבד, אז זה התאים לתפקיד. בבלוג שלי (מר נפש) כתבתי בפוסט האחרון על הכישלונות שלי, וכתבתי על 'ד"ר פומרנץ''. הסרט עצמו הוא גאוני, הוא פנטסטי, הביקורות אהבו. אבל הקהל לא בא. אני טענתי שזה בגלל ששונאים אותי אישית. הם מייחסים לי נרקומניה, הם לא עוזבים את זה. בעצם, עכשיו אולי עוזבים כי כתבתי קצת בבלוג על זה והתגובות הן רק על הגאונות והגאונות, 'אתה מקדים אותנו בשנות אור' הם כותבים לי'. למרות שהם קוראים לי כל הזמן גאון, מרגיז אותי שהם לא מכירים את הגאונים האמיתיים, את עמנואל קאנט ושפינוזה".
כמו ערבוביית התמונות שעל הקיר, כך גם חייו של דיין, מפעל תרבות בן 50 שנה, שמתנקז בשנים האחרונות לתוך החדר הקטן הזה, עם פינת המחשב וספה לאורחים, ספרייה עמוסת ספרי פסיכולוגיה ופילוסופיה וקלטות וידאו ישנות. כן, הוא שפוף ורצוץ, ניכר שקשה לו לנוע ולעמוד והמילים נבלעות אלה באלה, עבר מתערבב עם הווה ועתיד. אלא שבניגוד לתדמית שצמחה לו בשנים האחרונות, הוא קוהרנטי וחד, משעשע ומלא הומור כתמיד ונדמה שאולי, סוף כל סוף, בגיל 67, יש בהווייתו משהו מעט יותר שלו. למרות הטקסטים בעלי הביקורת האישית הנוקבת שהוא ממשיך לייצר, לעיתים מתעורר אפילו החשד שהיום יש בו את היכולת להפגין מעט חמלה כלפי עצמו.
את השינוי הנפשי הזה אפשר ככל הנראה לזקוף לזכותה של הסדרה הדוקומנטרית "החיים כשמועה", יצירת מופת אוטוביוגרפית שיצרו עדי ארבל ומויש גולדברג (בהפקה משותפת של ערוץ 8 וערוץ 10 שתעלה ביום ראשון הקרוב בערוץ המסחרי), המגוללת את סיפור חייו של דיין בשלושה פרקים מלאי חומרי ארכיון נדירים וקריינות מושחזת שכתב ודיבר בעצמו. עושה רושם שהביקורות המהללות והתגובות הנלהבות לסיפור שהציבור הישראלי מכיר היטב, אך מעולם לא הוגש לו באופן כזה עשו טוב לדיין. לפחות לעכשיו.
"שימי לב שהייתי בעצם מעורב בשני דברים שהם הראשונים מסוגם בעולם", הוא אומר. "גם זה, שזה פרויקט דוקומנטרי הכי מיוחד שיש, שעוד לא עשו דבר כזה, ולא שיש לי אחוזים או משהו, וגם 'בטיפול'. קרני זיו (מנהלת התוכן של ערוץ 10 ח"ג), אמרה בבכורה שכשהיא קיבלה את ההצעה לסדרה זה היה חצי עמוד של קפקא ודוסטויבסקי ביחד. בהתחלה בכלל כתבתי רעיון לסדרת דרמה שמתארת את כל חיי בצורה היסטורית, אבל לא היו עומדים בזה בצורה תקציבית. לעדי ומויש לקח שלוש שנים לעבוד עליה ולי עוד שנה של הקלטות. על כל מלה בקריינות הזו היה ויכוח והיו הרבה דברים שלא רציתי להתפרע איתם, כמו כל דבר שנגע לנשים שלי. לא רציתי להעיר את הדובים, מה שנקרא".
"החיים כשמועה" לקחה את דיין אל ילדותו והתבגרותו בצל אביו, משה דיין המנוח, שמככב בפרק הראשון של הסדרה ולאחר מכן דועך לטובת דמויות משמעותיות אחרות שתפסו את מקומן. התהילה והסקנדלים, הנטישה וצמיחתו העיקשת החוצה מהצל הכבד שהמשיך וימשיך ללוות אותו כל חייו. כשמדלגים בין התחנות משמעותיות בחייו כמו "גבעת חלפון אינה עונה", "החיים על פי אגפא", "שמיכה חשמלית ושמה משה", "בטיפול" ועוד, הנישואים והפרידות, הילדים וכמובן, הסמים, אפשר אולי להבין אותו קצת יותר. ואולי גם הוא מבין קצת יותר את עצמו.
"הסרט שלי שאני אוהב יותר מכולם הוא 'שמיכה חשמלית ושמה משה'. זה אני הכי אוהב, כי הוא הכי אותנטי. הוא הכי אני. כתבתי אותו בזמן הצילומים, כתבתי אותו גם באנגלית, אבל הגרסה הזו נשארה במחסן. אני בא מדיסציפלינה אחרת משאר הבמאים והקולנוענים בארץ, אני לא בא מסם שפיגל וכאלה, אני בא מלימודי פילוסופיה וספרות אנגלית. זה הכל אחר, זה הכל השקפות פילוסופיות, ואני משתמש במכשיר הזה ששמו קולנוע. לא בהתפעלות רבה, אבל זה מה יש. אני לא בברנז'ה, אני לא יכול לשבת עם ארבעה במאים אחרים ולדבר על סרטים. אני גם לא הולך לקולנוע. נדמה לי שהסרט האחרון שראיתי בקולנוע היה 'השעות'".
אתה מצליח לפחות לתפוס את גודל ההשפעה התרבותית שלך?
"אנשים עוצרים אותי ברחוב, תמיד יש כאלה ערסים וצ'חצ'חים שעוצרים את המכונית, שצועקים הנה 'מלך העולם, נשיא המדינה הבא!', זו אחת הסיבות שאני לא יוצא מהבית".
באופן לא מפתיע, המראה של אסי הצעיר, היפיפה, כוכב "הוא הלך בשדות" של 1967 וגם שחקן בינלאומי לאיזו תקופה, מכווץ את הלב מול אסי של היום, שחיידק נדיר בגבו גרם לו נזק בלתי הפיך לפני מספר שנים ומאז מקשה עליו לתפקד. בעצמו הוא מעיד בסדרה על משקלו הכבד, ההתמכרות הקשה לסיגריות, הריטלין, התקף הלב שעבר וממש לאחרונה גם אי ספיקת לב וכליות שריתקו אותו לשבועות ארוכים בבית החולים. ולמרות כל אלה, הוא לא נתקף צער כשהוא מביט לאחור, אפילו להיפך. עושה רושם שהוא גאה במורשת שלו. "מה שיושב לפנייך זה לא בדיוק בנאדם, אלא דבר רצוץ ושבור בלי גב", הוא אומר. "אני לא יכול לעמוד יותר משלוש דקות וללכת יותר ממאה מטר, אני כל הזמן עם זריקות אפידוראליות. אני אצטרך לעבור עוד ניתוח בקרוב. לפני הניתוח האחרון זחלתי על הרצפה מרוב כאבים".
אבל המוח עדיין חריף.
"לא יודע אם חריף, אבל הוא ממשיך ליצור. כן. אני מלא אינפורמציה. אנציקלופדיה קטנה. עכשיו אני בדרך לעוד ספר וסרט. אבל זה לא בפאניקה כמו פעם, פעם היה לי עניין של תחרות עם אברמל'ה הפנר ויצחק צפל, הייתי מוציא שני סרטים כל שנה, חלקם בורקס וחלקם יותר רציניים. היום רוב האנשים שהתחריתי איתם כבר לא איתנו בכלל, אז אין לאן למהר. אני לא רוצה להגיד שאני לא בסדר, בשביל זה יש לי פסיכיאטר שבא עד הבית. הוא היה בבכורה של הסדרה ואמר שאני הורג אותו, שאחרי שראה את תערוכת הציורים שלי ואת 'ד"ר פומרנץ' הוא יבוא להיות מטופל שלי. שאי אפשר להגיד עליי שום דבר חוץ מזה שאני אולי קצת נרקיסיסט, אבל זה לא חשוב. אולי אם היו קוראים לי דודו טופז, שהוא היה דוגמה אבסולוטית. אבל אני לא בדרך שלו".
אתה דווקא נראה הרבה יותר בסדר מהמצופה. לפחות נפשית.
"לא, לא, זה גם נפשית ולא רק פיזית. ורד שהיתה אשתי 16 שנה תמיד אומרת שמאז שהיא פגשה אותי, אני אומר את המשפט 'אני בנאדם שאין לו שמחת חיים'. היה לי קצת אושר עם ורד, שהיא אהבת חיי. זה יותר מאושר, לא הדבר הרגעי המשתנה הזה שבא בשניות, זו היתה אהבה אמיתית. אבל כבר 15 שנה בערך שאין לי שמחת חיים. באחד האשפוזים הראשונים שלי במחלקה פסיכיאטרית, היו לי איזה 18 או עשרים, הפסיכיאטרית היתה לא תגלית, היא אבחנה אותי ואמרה 'אתה בורדר ליין'. זו לא המחלה הכי איומה שיש, זה לא מאניה דיפרסיה שזה יותר מעצבן. בורדר ליין זה ריקנות פנימית, חרדת נטישה, הייתי עושה את האהבות שלי גדולות מהמציאות ושבועיים אחר כך הן היו הופכות לשטן. יש 162 תסמינים של בורדר ליין, אתה מתגבר על אחד וצריך לטפל בעוד אחד וזה לא נגמר לעולם. אני גם מתחיל להרגיש את סימני הזקנה על המוח. בכל זאת, 67. הרי מתים בגיל הזה כל יום 400 אלף נוירונים במוח, ובחלק מזה גם הזיכרון נפגע. אתה יכול להשתגע מזה שאתה לא זוכר פתאום מלים בעברית, שמות של אנשים. זה עינוי קטן. אבל אני עדיין קורא הרבה פילוסופיה, פסיכולוגיה, כימיה של המוח".
לא מתחשק לך לקום ולעשות מהפך בחייך? להפסיק לעשן, לנסות להבריא?
"לא. על העישון אני לא אוותר. עברתי צנתור בגלל התקף הלב, יצאתי מהניתוח והתכוונתי להדליק סיגריה. עשר אחיות קפצו עליי. כמעט פוצצתי את כל איכילוב".
בפרק השלישי של הסדרה נכנסת לתמונה ההתמכרות המפורסמת של דיין לקוקאין, הסם שהשתלט עליו והרס את חייו. ההמשך כבר ידוע תהליך הגמילה והמעבר לריטלין כתחליף, שגם בו עשה שימוש יתר, יחד עם בנו, ליאור דיין, שבעצמו בילה שנתיים וחצי במכון גמילה אמריקאי. היום הוא ממשיך לצרוך ריטלין, ובכנות כובשת שמח לדווח בפרטנות על התרופות שסובבות את חייו, ואף אחת מהן אינה בלתי חוקית.
ליאור דיין: "אני שונא את עצמי בכל כך הרבה רמות". ראיון
"אני עם הריטלין. 26 מיליון ילדים בעולם לוקחים את זה, וזה מציל את המשפחות שלהם, כי זה בלתי אפשרי עם ילד היפראקטיבי. לכן הפסיכיאטר שלי בא ואמר לי 'אתה יודע שכל יום אתה לוקח מספיק בשביל בית ספר שלם? אתה יכול לרדת מהכמות הזו?'. הכמות היא עדיין גדולה, אבל אני לא עושה את זה בשביל שום דבר שהוא לא יצירתי או יצרני. חוץ מזה אני לוקח את התרופות שלי ללב ואני גם צריך לחסל כמויות אדירות של אנטי היסטמינים, תרופות כאלה נגד אלרגיה שמוכרים בלי מרשם, כדי להירדם. אתמול התעוררתי ב-11 בלילה. אחרי שהלכתי לישון בארבע אחה"צ. אני ער מאז וקורא את הביוגרפיה של ניוטון".
אתה עדיין חושב על הקוקאין?
"לא יכול להסתכל על ערימת קוקאין. שנתיים הייתי הכי מכור בעולם ונכנסתי לתל השומר, אחרי עשרה ימים יצאתי ו-25 שנה לא נגעתי. למה אני לא אוהב את זה? כי זה עושה לך פרנויה, ופרנויה זה יותר מפחיד מפחד. כל הפסיכולוגים הגדולים מודים שזו המחלה היחידה שמבוססת היגיון, זה לא א-נורמלי, זה יותר נורמלי. אתה יכול לשכנע בנאדם שיושבים בחוץ במכונית ומאזינים לשיחה שלנו. פעם סיפרתי על ריטלין לליאור אשכנזי, הוא כבר דיבר על השימוש שלו בקוקאין. נתתי לו כדור אחד ויום למחרת הוא בא ואמר לי דיר בלאק, מה עשית לי? הוא לקח את הכדור הזה ובמקרה מצא את דפי זהב ואני קורא את דפי זהב עד הבית. כי הריכוז שלך הוא היסטרי. הוא אמר שהוא הגיע לאות כ'".
אחד הנושאים העיקריים שמהם הסדרה לא הצליחה לחמוק הוא הריקוד האכזרי שדיין רוקד עם הקהל והמבקרים לאורך כל שנות הקריירה שלו. הוא הצליח לשרוד גלגולים של שלושה אמנים לפחות קודם כשחקן צעיר ויפה, כזה שלוהק גם לסרטו של ג'ון יוסטון "נאהבים לנצח" (1969), לאחר מכן במאי מבטיח שסרטו הראשון, "חגיגה לעיניים", נכשל בתקופתו בקופות אך נחשב עד היום בחוגים מסוימים לסרט קאלט, וסרטיו האחרים מז'אנר סרטי הבורקס הפכו למלכי פנתיאון הקולנוע הישראלי. "המבקרים, אני לא מתייחס אליהם. הם כמעט אף פעם לא אהבו אותי. אני מדבר על הקהל, למה לא באו מספיק ל'ד"ר פומרנץ'? כתבתי בבלוג שלי שתוך עשר שנים זה יהיה כמו 'גבעת חלפון'. 'גבעת חלפון' זה הסרט היחיד בעולם שמדינה שלמה ראתה ויודעת אותו בעל פה. אולי פומרנץ לא יהיה בדיוק ככה, כי הוא גם מצחיק וגם עצוב. ובכלל, הם לא אוהבים את שושלת דיין. אנחנו בשבילם אנשים עשירים מאוד, סנובים, אליטיסטים, גנבי עתיקות. תמיד זה 'אבא שלך גנב עתיקות ואתה כותב את הבלוג הזה רק בגלל שאתה רוצה להרוויח את הכסף'. יש לי 84 אלף כניסות בחודש, כאילו אני מוכר את עיתון 'הארץ'".
וכשאתה כותב משהו, יש לו השפעה בלתי מבוטלת.
"אני אומר עכשיו לכולם לא להצביע, זו הדרך היחידה להתגבר על הקרקס הזה, על הנבלות האלה שמחפשות פנסיה מוקדמת. כולם צריכים לשים פתק לבן וזו תהיה המפלגה הכי גדולה. על יאיר לפיד כתבתי בבלוג שהוא הפך לשלאגר, באו הנה לצלם אותי לאיך קוראים לזה? 'צינור לילה'. תיארתי אותו כבחור עם רזומה של סלרי. לביבי אני קורא נהנתניהו, מה נשמע יא סחי? קשה לי עם טיפשות. הישראלי הממוצע הוא אידיוט ודעתן. נעצור מישהו ברחוב, סתם אחד כזה מהאינסטלטורים עם הפס בתחת ונבקש ממנו להסביר לנו על איזו תיאוריה של איינשטיין, הוא יגיד לך שאין לו בעיה. הישראלי הממוצע הוא דעתן, שחצן, בור ועם הארץ. בורות, שזה שווה ערך לטיפשות, מרגיזה אותי נורא".
לא אכפת לך אם אנשים כועסים עליך?
"אם זה עניין שאני עומד מאחוריו, אז לא. לעיתים אני כותב דברים כאלה משום שאנשים באמת מרגיזים אותי. שאלו אותי פעם מהתקשורת הזרה על 'כיפור' של עמוס גיתאי, מה אני חושב. אמרתי להם ששירת?י במלחמה הזו שישה חודשים ולא היה כל כך משעמם".
עוד נושא שמעסיק את דיין בימים אלה, אחד מתוך רשימה ארוכה של נושאים אינטלקטואליים עמוקים או בעלי משמעות היסטורית נרחבת הוא הבדידות. גם כאן, נדמה שקיבל את מצבו בהכנעה מסוימת, והוא חי לבדו בדירה עם המטפל הפיליפיני. עדיין ממעט לצאת מהבית, אבל בכל זאת מצליח לקיים אפילו סוג של זוגיות עם שלי, טכנאית סאונד הצעירה ממנו ב-40 שנה. "שלי, החברה שלי, חזרה אליי אחרי שכתבתי עליה בבלוג. אבל לא בגלל הבלוג היא חזרה. האהבה שלי עם שלי היא אהבה קצת מטאפיזית. אנחנו לא מחוברים בהרבה דברים. הבדידות שלי נובעת מזה שאני רוב הזמן יושב פה, קורא או כותב. מדי פעם אני נכנס לפייסבוק ואז מפתיע אותי לראות כמה אנשים פונים אליי עם שאלות או כותבים לי דברים".
איך היחסים שלך עם ליאור היום?
"מצוינים. הוא הילד היחיד שנמצא בסביבה. שלושת האחרים בתאילנד, מילאנו וניו יורק. אז הקשר שלי איתו מאוד חזק. אנחנו נפגשים מדי פעם לאכול בחוץ עם אמא שלי. פעם היה טקס כזה, היינו נפגשים כל המשפחה אצל אמא שלי כל יום שישי. אבל אני לא מסתדר טוב עם המשפחה. עם אמי כן, היא אישה קדושה. אחותי כל שנה מגישה בקשה לתת לה את פרס ישראל, ואני לא מבין למה לא נותנים לה. אין לי מלה אחת רעה להגיד עליה. כשהייתי מאושפז לא מזמן, איבדתי את ההכרה לשבועיים עם אי ספיקת כליות ולב, היא ישבה לצדי וסרגה 24 שעות. טיפלה בי אחר כך. היא בת 95 והיא חושבת שאני בן 4, 'תנקה לך פה, תחליף חולצה'. בשבילה אני תמיד אהיה תינוק. זה בסדר מבחינתי, חייתי חיים של ארבעה אנשים, טוב שיש מי שזוכר אותי אחרת".
"החיים כשמועה" משודרת בערוץ 10 והופקה בשיתוף עם ערוץ 8, החל מה-13/1, ב-21:00
מחכים לסדרה התיעודית "החיים כשמועה"? ספרו לנו בפייסבוק