ליאור דיין: "אני שונא את עצמי בכל כך הרבה רמות". ראיון

    ליאור דיין משיק את ספרו החדש מספר על התיעוב העצמי, החרדה מביקורות רעות, יתרונות הגמילה, ההתמודדות הרגילה עם צל האב הענק, והרצון הטרי להפוך לאבא בעצמו

    • ליאור דיין
    חגית גינזבורג

    בעוד שבועיים ליאור דיין יציין ארבע שנים של פיכחות, אבל זה לא משהו שהוא היה זוכר אלמלא האפליקציה שסופרת עבורו את הימים הנקיים שלו. "אה, נכון, זה היה באוקטובר!" הוא מגרד את הפדחת ומחייך בזמן שהשעון על צג האייפון שלו ממשיך לנוע - שלוש שנים, 11 חודשים, 16 ימים ועוד כמה שעות. אם יש מישהו שמתאים לו לשכוח מתי צרך את הסם האחרון שלו, זה כנראה הוא. "אני עדיין אני", הוא מבהיר. "אני לא אוהב להשתמש בקלישאה הזו של להגיד 'אני במקום אחר עכשיו', כי זה לא שאני באמת במקום אחר, שעברתי איזו הארה רוחנית או משהו. הכימיה של החיים שלי השתנתה וההבדל העיקרי בין מה שהיה פעם להיום הוא שאני לא יושב מולך עכשיו אחרי ארבעה ימים ללא שינה וכשהמוח שלי מפוצץ בכדורים".

    עוד בוואלה!

    הישראלי הזה יהיה אלוף העולם במשחק שכולם מדברים עליו?

    לכתבה המלאה
    הזמן טס. ליאור דיין (צילום: נמרוד סונדרס)

    דיין בן ה-29 אולי לא ממהר להכריז על האני החדש שלו, כפי שהיה עושה אולי כל סלב סוג ג' המבקש לברוא עצמו מחדש, לפחות מבחינה ציבורית. אבל דיין אינו סלב סוג ג', והוא בהחלט אדם חדש. הבן הפרוע של אסי דיין, זה שזכה לכינויים כמו "ילד אבוד" ומה לא בעצם, סוף כל סוף עומד על הרגליים, וידיו לא ריקות. על יד אחת יש לו טבעת נישואים, טרייה יחסית – לפני מספר חודשים הוא נישא לרוני זילבר - וביד השנייה הוא אוחז את ספרו הראשון, אותו ישיק באופן רשמי בצוותא ב-9 באוקטובר, בשעה 21:00, בהשתתפות אסי דיין, רוני סומק, חנוך דאום, דודו טסה, אלונה קמחי, מאיה מרון, אריק ברמן, נועם רותם וד?ר אילן רבינוביץ.

    "אנשים מעדיפים לטבוע בים" הוא אוסף של תשעה סיפורים קצרים, גיבוריהם הם אנשים פשוטים, יש שיאמרו עלובים אפילו. חלק מהסיפורים החל דיין לכתוב כבר לפני שמונה שנים. את השאר כתב בזמן ששהה במכון גמילה בלוס אנג'לס. מנהלת ההוצאה, רחל פן, נתקלה במאמר שכתב לאחר מותו של ג'יי.די. סלינג'ר, הסופר האהוב עליו, ויצרה איתו קשר. "היא שאלה אם יש לי אולי משהו כתוב ושלחתי לה איזה שני סיפורים שכבר היו לי. ככה נולד הרעיון של הספר, אם היא לא היתה מעודדת אותי לעשות את זה ומסרבת לוותר עליי, הספר לא היה יוצא. חוץ מזה שישבתי בגמילה והייתי חייב לעבוד, ואין לי גרין קארד – אחרת הייתי הולך לעבוד בטאקו בל, נשבע לך – האפשרות היחידה שלי היתה לכתוב כתבות כפרילנס למוספים בישראל, ולשבת לכתוב את הספר. אז זה מה שעשיתי".

    מהשנאה העצמית קשה להיגמל. כריכת הספר "אנשים מעדיפים לטבוע בים" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    מכאן הקהל של דיין נחלק לשניים – אלה שמאמינים בשינוי המהותי שעבר עליו, ועל היותו אדם חדש, בוגר ומפוכח יותר, בעל טור אישי במוסף "סופשבוע" של מעריב, גבר נשוי וכזה שקיבל אחריות על חייו, ואלו שימשיכו לחפש את אותו ילד אבוד ומבוהל, בנו של אסי דיין שכבר מזמן ויתר על חובת ההוכחה, לכך שהוא יותר מסתם "הבן של". האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע – דיין בהחלט איננו עוד הילד ההוא, והניקיון מסמים עושה לו פלאים, אבל חוסר הביטחון והתיעוב העצמי המשפחתי – מהם כנראה אי אפשר להיגמל.

    "יש סיפורים בספר שהיום, בדיעבד, אני חושב שאולי הם פחות טובים והיה צריך לוותר עליהם", הוא מסביר. "כמעט כל דבר שאני עושה, אני מביט עליו וחושב שאולי לא הייתי צריך לעשות אותו. זו באופן כללי הגישה שלי, שכל דבר שאני עושה הוא טעות וחיי הם שרשרת טעויות אחת גדולה. זה עולה במיוחד מול הביקורות שהספר קיבל – היו ביקורות מאוד טובות והיו מאוד רעות. בהארץ היתה ביקורת רעה ואני באמת משתדל גם להבין אותה ולראות מה אני יכול לקחת מזה. אני לא זוכר את הניסוח המדויק, אבל זה היה בסגנון של 'חסר כל כישרון לחלוטין'. זה דבר שאני לא מתבייש להודות שזה שובר אותי ברמות".

    אתה עוד מאמין לזה?

    "תראי, אני אחרי שנים של כתיבת טורים שעולים לאינטרנט, וטוקבקיטסטים למשל – לא משנה מה הם יכתבו, באמת אני מחוסן כלפיהם, אבל ביקורות זה משהו שונה. זו פעם ראשונה שאני מוציא ספר, וזה היה לי קשה. ובאופן אידיוטי בראש שלי, יש איזו מן היררכיה אידיוטית כזו שמוסף הספרים של הארץ הוא מאוד חשוב, הוא כביכול הטופ של הפירמידה הזו. לא שיש לזה איזו השפעה במכירות, אבל מבחינת הפוזה של הדבר. בגלל זה, דווקא בגלל שזה היה במוסף הספרים של הארץ, זה היה לי נורא קשה. הייתי מאוד שמח להיות בנאדם שיכול להגיד בלב שלם שמה שאחרים אומרים לא משפיע עליו, אבל אני לא".

    הביקורת מטריפה (צילום: נמרוד סונדרס)

    "זה גומר עליי ברמות", מספר בכנות דיין, "אני זוכר שאחרי שקראתי את הביקורת בהארץ וחשבתי לעצמי, איך בכל השנים, עורכים מתחלפים וכולם לוקחים אותי ואני רק מתקדם והוצאת ספרים רוצה להוציא את הספר שלי – איך אף אחד לא עלה על זה? אני מאמין למבקר שטוען שאני חסר כישרון לחלוטין. אני אומר, 'אולי זה לא מה שאני צריך לעשות?'. אני מסתכל על זה מספקטרום של – הוא מבקר ספרות, אולי הוא יודע מה הוא אומר? ולעומת זאת, כשמגיעות ביקורות טובות, אני חושב – 'רגע, אולי הוא מכיר מישהו שמכיר אותי ובגלל זה לא היה לו נעים לכתוב משהו רע?' ודווקא המבקרים של הספר לא היו אנשים שאני מכיר, אבל מראש אני בונה תיאוריה כזו, כך שאין סיכוי שהם חשבו משהו טוב על הספר. בגמילה דווקא לימדו אותנו להקשיב לביקורות של אחרים. לא להתייחס לדובר, אלא לתוכן. גם אם לדעתך הדובר שונא אותך באופן אישי וכו', אלא למה שהוא אומר, שיש לזה יתרון מסוים".

    עובר לך בראש לפעמים שאולי אם לא היית ליאור דיין, זה היה אחרת?

    "ברור לי שהרבה דברים עומדים לרעתי מהבחינה הזו שבמשך שנים התמחיתי בלעשות מעצמי ביזיון ציבורי, ואנשים מגיעים עם מטען מסוים כלפיי ואני יכול להבין את זה כי גם אני לא בהכרח אוהב את התדמית הזו שיצרתי לעצמי. אז יש את זה, והרבה אנשים אומרים שמראש יש תפיסה כזו כלפיי, בגלל המשפחה. אבל אני חושב שזה יהיה קל מדי בשבילי לחשוב ככה, שזה בגלל המשפחה או התדמית. יותר קל לי להאמין שהבנאדם פשוט לא אהב את הספר. ברור לי שאנשים מתקשים לעשות את ההפרדה בין הספר לאישיות שכתבה אותה, אבל הוא מבקר ספרות ולא מבקר אישיות. וגם ברור לי שאי אפשר להפריד".

    ולמרות זאת, אתה ממשיך לכתוב. אולי כי משהו בתוכך יודע שאתה כן מוכשר?

    "תראי, אני הייתי מאושר לא להיות האדם שאני, אני שונא את עצמי בכל כך הרבה רמות. אני חושב שזו תכונה מאוד לא קולית בעליל להשקיע כל כך הרבה מחשבה בביקורות, אבל לפחות יש לי חוק אחד, שהוא – להיות כן כמה שיותר. אז אני יודע, זה מאוד לא קולי. אני גם לא מפחד לכתוב על עצמי כל דבר. לגבי אנשים אחרים בחיים שלי אני יותר מתון. אבל אם לא הייתי שונא את עצמי כל כך, לא היה לי חשוב כל כך להפיץ את הדברים, כי הגאולה היא כביכול בכך שאנשים אחרים יאהבו אותך, וכמה שיותר. זה שקרי כמובן, אבל זה מה שנותן לך את הדחף לכתוב. בסופו של דבר אני יודע - ובגלל זה אין לי עניין עם הטוקבקיסטים - שאם הייתי חסר כישרון לחלוטין, לא הייתי מצליח להגיע לאן שהגעתי".

    "אני אתן לך דוגמא. אני מאוד אוהב כדורגל. מעבר לאהדה שלי לבני יהודה, אני גם מאוד אוהב לשחק כדורגל", דיין מספר. "אני משחק כדורגל עכשיו בימי שישי בקבוצה עם דודו טסה, יהלי סובול ועוד אמנים, וברור לי שאני לא טוב בזה. ודווקא בכתיבה היה לי ברור מהרגע הראשון שזה כן בשבילי. אם הייתי טוב בכדורגל, הייתי שמח להיות שחקן כדורגל. אבל אני ממש לא, ויש לי פחד אחד - להיות כמו המתמודדים האלה שמגיעים ל'כוכב נולד' ובטוחים שהם זמרים מדהימים, כי אף אחד לא אמר להם שהם לא. אני עולה לשחק כדורגל ומת מפחד שאני כזה, אז אני עושה את זה עם הרבה יותר מדי מודעות עצמית. בכתיבה זה לא היה ככה".

    "מהרגע הראשון הבנתי שזה כן בשבילי", הוא נזכר. "כשאמנון רבי, עורך העיר בזמנו, נתן לי את הצ'אנס הראשון ופרסם את הכתבה הראשונה שלי על השער של העיתון. זו גם היתה הפעם הראשונה, אגב, שאבא שלי החמיא לי. עד אז, אבא שלי הרבה פעמים אמר לי במה אני לא טוב. למשל בגיל 16, בניסיון פתטי להיות ההורים שלי, למדתי בחוג תיאטרון. אבא שלי בא לראות איזו הצגת בית ספר שהשתתפתי בה, והוא לא אמר כלום. והיה לי ברור מה השתיקה הזו אומרת. וכשהוא ראה את הכתבה הראשונה שלי בהעיר, הוא מיד התקשר והיה בהלם ואמר 'תשמע, הפתעת אותי'. אז עם הכתיבה ידעתי שזה כן נכון בשבילי".

    השתיקה שלו אמרה הכל. אסי דיין (צילום: נמרוד סונדרס)

    דווקא בימים אלה, הכתיבה של דיין, כמו של מאות כותבים אחרים, מצויה בסכנה ממשית. במעריב הוא נמצא כמעט מתחילת דרכו בעיתונות, הולך וחוזר תמיד לאותו בניין בפינת קרליבך. ההתרחשויות הנוכחיות בעיתון מערערות את עולמו, אבל הוא לא מתכוון לנטוש את הספינה בעודה טובעת. "כל עוד מעריב חי, אני שם, ואמשיך לשלוח את הטורים שלי", הוא אומר. "גם אם אני לא עושה את זה בשיא המוטיבציה, אני אעשה את זה בשביל העורכים שלי ובשביל שאר המערכת. כמו כולם, אני מודאג. המצב כל כך מורכב, שלוקח לך חודש רק להבין מה בדיוק קורה שם, וזו סיטואציה שמלאה בהמון אי ודאות. אף אחד לא יודע מה יהיה. יש איזו תקווה שמישהו יקנה את מעריב, את העיתון עצמו, יחד עם העובדים, אבל אני כל כך אוהב את העיתון הזה, שמבחינתי גם אם שלמה בן צבי יקנה אותו בסופו של דבר, ויקנה רק את המותג – לפחות שמעריב ימשיך להתקיים באיזושהי רמה, וגם אם במחיר שאני ואחרים לא נהיה שם".

    למה אתה לא קם והולך? מכולם, דווקא לך בטח יהיה קל יותר למצוא בית חדש.

    "הנקודה היא שכולם הולכים להיות מפוטרים, אז מה זה משנה? אני מאוד אוהב את מעריב, אפילו שהאהבה הזו נפגמה קשות כשיואב צור, העורך הקודם של העיתון ואחר האנשים שאני הכי אוהב, עזב. אני מניח שבמוקדם או במאוחר לא תהיה ברירה, וכל אחד מאיתנו, שנמצאים על ספינה טובעת – אם יציעו לנו גלגל הצלה, כנראה שניקח אותו, אבל אני כל כך אוהב את העיתונות הכתובה ומאמין בה, ועצוב לי מאוד. אני במעריב עוד מימיו של דנקנר ותמיד היו בעיות וקשיים, פיטורים וקיצוצים. אז אני עוד קצת מאמין, למרות שמעריב כמו שאנחנו מכירים עומד למות תוך שבועיים-שלושה. כל טור יכול להיות האחרון".

    ליאור דיין ומנחם בן בהפגנה של עובדי מעריב (צילום: נמרוד סונדרס)

    השמועות בימים אלה גורסות שהצעד הבא של דיין הוא העונה החדשה של "מחוברים". להפגנות של עובדי מעריב הוא הגיע חמוש במצלמה. יחד עם זאת, הוא בוחר שלא להגיב על הנושא ועובר להתמקד באחד השינויים המהותיים בחייו - היכולת לסרב. השנתיים האחרונות היו רוויות בהצעות עבודה עבורו – החל מעיתונים אחרים שחיזרו אחריו והציעו לו לכתוב עבורם, דרך הצעות לשחק בסרטים על אף שמעולם לא הצהיר על עצמו כשחקן ועד האופציה להשתתף בתוכניות ריאליטי למיניהן. "את יודעת מה היה קורה אם לפני ארבע שנים, לפני שנגמלתי, היו מציעים לי להשתתף ב'הישרדות וי.איי.פי'? אין סיכוי שהייתי מסרב", הוא מסביר. "זה המון כסף, ופעם חיפשתי כל הזמן כסף, כדי שיהיה לי לקנות סמים. הייתי הולך לתוכניות אירוח בלי שיהיה לי שום דבר להגיד, רק בשביל הכסף. הייתי הולך ל'הישרדות' בלי לחשוב על זה יותר מדי לעומק או להבין כמה אידיוטי זה יכול להיות. אחרי שנים סוף סוף יש לי את הלגיטימציה להגיד לא, ואני אומר לא בהמון מקרים".

    כי אתה מנסה לייצר לעצמך תדמית חדשה?

    "לא, כי אני כבר לא מסומם ולא צריך כסף בשביל סמים. ענייני תדמית זה למעלה ממני. גם היום אני קורא הרבה ראיונות שאני עושה וחושב לעצמי שטעות שהסכמתי לעשות אותם. אני לא עושה יותר שום ראיון אם הוא לא נועד לקדם משהו, כמו עכשיו, שאנחנו מקדמים את הספר שלי".

    אבל אתה בטח רוצה שאנשים יכירו את ליאור החדש, הנקי.

    "בטח. זה לא להכיר להם את ליאור הנקי, כמו להכיר להם את ליאור הפרודוקטיבי, זה שמגיע עם טיפה יותר מודעות עצמית".

    וליאור שהוא כבר לא רק הבן של אסי דיין?

    "אחד הדברים שהבנתי הוא שהרדיפה הזו לעולם לא תיגמר לצערי לעולם, ואני מבין את זה מכיוון שיש לי דוגמא חיה, את אבא שלי, שממשיך להיות רדוף על ידי אבא שלו. עד היום אין ראיון שלא שואלים אותו על אבא שלו. אני יכול רק להימנע מלהיכנס לנישה שלו, כך למשל אני יודע שלעולם לא אהיה קולנוען. זה אף פעם לא ייצא טוב לעומת מה שהוא עושה, אז אין סיכוי שאלך לשם".

    מגיע עם יותר מודעות עצמית (צילום: נמרוד סונדרס)

    העיסוק המרכזי כרגע בחייו של דיין קשור דווקא לא ליצירה, כתיבה או התמודדות עם תדמיות ציבוריות. בטור האישי שלו כבר יידע את הקוראים על כוונותיו שלו ושל אשתו, רוני, להביא בקרוב ילד לעולם. "ידעת שיש דבר כזה שנקרא מחשבוני ביוץ?", הוא שואל. "מסתבר שיש איזור דמדומים של הפריון האנושי. אני לא ידעתי שיש דבר כזה ושהנושא כל כך מפותח, אתרים שלמים באינטרנט שמוקדשים לנושא הזה. 'עשרת הכללים להשבחת הזרע', 'האם לקיים יחסי מין כל יום או כל יום שני?'. תרבות שלמה סביב הדבר הזה".

    יש גם אפליקציות.

    "אה, גם אפליקציות יש? יופי. יש גם ילד שבא באפליקציה?".

    אתה חושב מה יקרה אם יהיה לך בן, וגם הוא יצטרך להתמודד עם כל מה שמגיע עם השם "דיין"?

    "האמת שאף פעם לא חשבתי על זה. אני אשתדל בהרבה דברים לא להיות אבא שלי ובהרבה דברים כן, אבל אני בעיקר אשתדל להיות על הפרק, במובן הזה שאני פשוט אהיה שם. אבל כנראה שאני לא אוכל למנוע את זה ממנו. למרות שאני לא רואה את עצמי באותו סדר גודל של סבא שלי או של אבא שלי, כך שאני חושב שהבן שלי יחיה יחסית בשלום".

    "אנשים מעדיפים לטבוע בים" של ליאור דיין: מיזנטרופי אבל מוצלח

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully