כמה חם היה הפרק של "The Voice"? הוא היה כל כך חם שמה שנזל לשלומי שבת מהעיניים זה לא דמעות, זו זיעה. עד כמה לוהט הוא היה? כל כך לוהט שלא הצלחנו להחליט אם אנחנו רוצים שיעל שושנה תנצח את מיה יוהנה, או להיפך, או שבכלל יתנשקו כבר. כמה רלוונטית "דה וויס"? אוקיי, זו השאלה החשובה באמת; והתשובה היא שלא משנה אם התרגזנו, מחינו על הבחירות, ריכלנו על האטיטיוד של לוסיל והתאבלנו על לכתה של העכברונת בעלת קול הזהב נועה, עוד לפני המייקאובר שיהפוך אותה ליפהפיה שהיא היה לנו אכפת. ממש אכפת, מגורלם של מתמודדים ששמענו אותם שרים פעם אחת בלבד לפני אמש. וזה, במונחים של ריאליטי כשרונות, די נדיר.
מוכרחים להודות שכל עניין תוכניות הריאליטי שנועדו לגלות כשרון חבוי כבר די יצא לנו מהאף אפשר לחשוב שהדבר החשוב ביותר בעולם הוא קול יפה או חריימה עוקצני. באמת שלא, ובכל זאת כמעט בכל ערב של השבוע אנחנו מוצפים בתוכנית ריאליטי שמעמידה פנים שדווקא כן. העולם יפסיק לסוב על צירו, אם לא נקבל עוד ביצוע מזרחי לקלאסיקה אשכנזית, אם עוד היפסטרית חובבת הדפסים מתנגשים לא תתייבב על טראש אייטיז עטוף מחדש כשיר העצמה נשית. ובכן, אם כבר מקבלים את הגזירה ולא מתעקשים יותר מדי אז שתהא זו "דה וויס".
איכשהו, עדיין, מצליחה "דה וויס" שלא להיות "כוכב נולד", ואפילו שלא להיות העונה הראשונה שלה עצמה, וזה טוב. זו טלוויזיה טובה, דרוכה, עכשווית ונכונה. אחרי כמה פרקי אודישנים מתישים למדי, ועוד אחד שהיה פרוסה שמנה של קלוריות ריקות מרוחה בשכבה דקה מדי של טלוויזיוניות, התניעה "דה וויס" בפרק דו קרב ראשון, מהודק ודרמטי.
הבחירות הלא מקריות בליהוקי הראש בראש שמרו על מתח גבוה; מהדו קרב של משינה ששיסו את לוסיל בלקרמן בנועה מרגלית, והבחירה המרגיזה אבל המובנת במי שעוד תייצר מספיק ניצוצות של ביצ'יות. דרך הנבחרת של שרית חדד בה נאבקו על מקומם יהודה מימרן וגלעד צארום שם זכה זה עם המאוואל היותר מאוואלי והלוק הבשבקיני. עוד צפינו בקרב הריביירה הצרפתית בין אנאל ולנזי ואורטל הוזיאל של שלומי שבת, שנדמה כל הדרך שנטה אל אישיות החתולה השורטת של אורטל, אבל בסוף בחר בלוליטה בורקת העיניים. והשיא הדרמטי היה במלחמת האחיות שניהל אביב גפן, שהעדיף לאבד זמרת מצוינת אחת בשביל להראות שהוא מתחיל בשיא ואחר כך מגביר וכך התחרתה יעל שושנה כהן שמיימיימת מאוד יפה, במיה יוהנה מנחם שמהמהמת מאוד יפה, ושתיהן כאילו נגזרו מאותו בד של שמלת וינטאג'.
העיבודים היו מוצלחים; הביצועים היו איכותיים; המוזיקאים שהצטרפו אל המנטורים (אפרת גוש, מוש בן ארי, עופר מאירי וקובי אוז), היו חסרי משמעות בפועל אבל זרו קצת אבק רושם על התוכנית. והתוצאה היתה מותחת למדי, לא צפויה, ולא מתלקקת. אם יש משהו ש"דה וויס" הצליחה להחזיר אל עולם ריאליטי הכשרונות, הרי שזה קצת אינטגריטי מקצועי, והכנות הצורבת של אביב גפן היא עניין שלא מפסיק להחריד ולהרשים בו-זמנית וזה גם משפיע על סביבתו בקרב השופטים המנטורים האחרים. אז גם אם שנאנו את תרגיל ה"את נהדרת ומשגעת, עכשיו תלכי" שנעשה קודם לנועה מרגלית ואחר כך גם למיה יוהנה מנחם, והתמרמרנו על הפרידה האכזרית מזמרים מוכשרים שעוד לא הספיקו לתת את כל מה שיש להם לפחות רצינו עוד, ולא פחות. ל"דה וויס", כמו לכל תוכניות הריאליטי, אסור בשום אופן להפוך לחביצת רגשות דביקה, אבל בהחלט מותר לה ליהנות מפרס האקדמיה שזכתה בו רק לפני יומיים, ולהמשיך להוכיח שהיא אכן ראויה לו.
מה אתם חשבתם על פרק הדו קרב הראשון של "דה וויס"? ספרו לנו בפייסבוק