לפני כשנה וחצי, התעוררנו (לפי שעון ישראל) למעמד שנראה בזמנו כתלוש מסרט בדיוני: מסיבת עיתונאים שבה הודיע הנשיא אובמה על חיסלו של אוסמה בן-לאדן. כך, לאחר שנראה היה כי ארצות הברית כבר הרימה ידיים במאבק מול אל קעדה ושקעה בתבוסתנות שגם הקולנוע הלאומי התמכר לה, דווקא זוכה פרס הנובל לשלום השיב לה בעוצמה את האמונה בכוחה.
בהתאם לכך, אפשר היה לצפות גם שסיומו המוצלח של המצוד אחר הארכי-טרוריסט יזריק משב של רוח הירואית ופטריוטית בתעשיית הבידור האמריקאית: אחרי הכל, היה ברור כי סיפורו של החיסול יזכה במהרה לייצוג אמנותי, ולאור החגיגיות שבה התקבל בארצות הברית, אפשר גם היה להניח שזה יקרה בצורה שתאשש ותהלל את כל הערכים הלאומיים. משהו בסגנון אותם סרטי פעולה נושנים, שבהם גיבורים מסוקסים היו מגיחים לפעולה נועזת בעורף האויב, כותשים יריבים במראה סלבי או אוריינטלי, ושבים הביתה עטורי תהילה כשהם מנפנפים בדגל הכוכבים והפסים.
בתחילה, נראה שאכן כך יהיה: הפרק ב"ניוזרום" שתיאר את ההכרזה על החיסול, למשל, עיצב אותה כאחד האירועים המרגשים בהיסטוריה האמריקאית. הוא גם הניח לגיבור הסדרה, גבר מסוג אלפא, לקדם את בואה בנאום פומפוזי ולאומני הרבה יותר משל אובמה. לאחר מכן הגיע גם סרט תעודה על המבצע, שהיה למעשה תשדיר תמיכה באובמה ולכן גם שודר מעט לפני הבחירות לנשיאות. הוא התמקד בעיקר ביחידה המיוחדת שביצעה את הפעולה, והתגלה גם כתעמולה למענה.
"כוננות עם שחר": הטריילר
אז נראה היה שהכל מתנהל כצפוי, ועולם הבידור מתייחס לחיסול בן-לאדן כאחד מן הדברים הטובים ביותר שקרו לארצות הברית בשנים האחרונות וכהוכחה שמעמדם של הנשיא האמריקאי, החייל האמריקאי ואמריקה בכלל איתנים מתמיד. אך עתה, מתברר שהתמונה מורכבת יותר "כוננות עם שחר", הסרט ההוליוודי העלילתי הארוך הראשון בנושא, הגיע השבוע לאקרנים בישראל לאחר שכבר עורר תהודה רבה במולדתו, ומתגלה כהפך מכל מה שאפשר היה לצפות.
בהתאם לכך, בניגוד לכל אותם סרטי רמבו וצ'אק נוריס על מבצעי חיסול של חיילים אמריקאים, הוא אינו מאצ'ואיסטי בכלל. תחת זאת, הדמות הראשית שלו היא אשה סוכנת CIA בשם מאיה, שמנהלת ביד אמן את המצוד אחר בן-לאדן. נוסף לזאת, "כוננות" כלל לא חגיגי, הירואי או מגמתי. תחת זאת, הוא דווקא סגפני, מלנכולי ובעיקר אמביוולנטי.
בהתאם לזאת, אפשר להתווכח על האיכות האמנותית של התוצאה, אבל לא על כך שהצליחה עובדתית להרגיז את כל הצדדים של המפה, וכך זכתה בתעודת הכבוד האולטימטיבית של יצירות עם מטען פוליטי. הליברלים בארצות הברית זעמו על הסרט, בין השאר, כיוון שסברו כי הוא לא ביקורתי מספיק כלפי השימוש של רשויות הביטחון בעינויים כדי לחשוף מידע; הרפובליקאים, בין היתר, כעסו על עצם העובדה שהאשים את המדינה בשימוש בשיטות הללו. כך שבניגוד ל"ארגו" האסקפיסטי ומרומם הלב, המותחן האמריקאי האחר שנעשה השנה על ה-CIA, "כוננות" לא ניסה לשאת חן בעיני איש, ובאמת הצליח להרגיז את כולם, דבר המעיד על מורכבותו ועוקצו.
כל זה אולי מפתיע יחסית לאור הציפיות שהיו מהוליווד בעידן שלאחר החיסול, אבל לא לאור העובדה ש"כוננות" מגיע מבית היוצר של התסריטאי מרק בול והבמאית קתרין ביגלו השניים שהיו אחראים בשלהי העשור הקודם ל"מטען הכאב" זוכה האוסקר. כזכור, הוא היה ככל הנראה הסרט החזק ובעיקר המעמיק והנוקב ביותר לגבי הלוחמה בעירק. זאת כיוון שתיאר אותה כלא יותר מדרך לספק את תאוות הקרב של הגבר האמריקאי, וכמשהו שמחריב את החברה הלאומית. מבחינה זו, המותחן על חיסול בן-לאדן הוא המשך טבעי לעבודתם הקודמת, גם ברמה האידיאולוגית וגם במישור האמנותי.
כמו ב"מטען הכאב", גם כאן ממחיש בול את יכולתו לערוך תחקיר מדוקדק על בעלי המלאכה שבהם הוא עוסק אז זה היה חבלנים, כאן אלה הם סוכני ביון. פעם נוספת, התסריטאי משכיל להתבסס על מחקר זה כך שנראה כי הוא שוחה לחלוטין בחומר, וכל הדיאלוגים והדינמיקה בין הדמויות מרגישים אמיתיים לגמרי.
עם זאת, אולי בגלל הנושא המקיף יותר, הפעם קיים דופי בעבודה של בול: לעתים נראה כי "כוננות" שטחי וחפוז מדי, ומדלג על תחנות חשובות בעלילה. לכן, מתעוררת תלונה נדירה במושגים של הוליווד, שבה כמעט תמיד הכל נדמה ארוך מדי. אף שאורכו של הסרט שעתיים וחצי, בכל זאת הוא נראה קצר מדי, והתחושה היא שחסרים פרטים בסיפור כדי להפוך אותו לשלם.
באשר לביגלו, היא שוב משכילה להמחיש כי בעולמות המתח והפעולה, יש בכוחה לנקנק כל במאי הוליוודי ממין זכר. גם הפעם היא עושה זאת הודות לצילום שנדבק לדמויות ועריכה שמזגזגת ביניהן בקצב מדויק וחסר רחמים, והפעם זהו הישג מרשים במיוחד. לא סתם שהיוצרת מצליחה להנפיק כאן חוויה קולנועית אינטנסיבית ומלאת עוצמה, אלא שהיא עושה זאת עם חומרי גלם קשים חקירות שבהן מופעל לחץ פיזי לא מתון, פיגועי טרור רבי-נפגעים ובסופו של דבר, כמובן, מבצע ההתנקשות המסובך במי שעמד מאחוריהם. בהתאם למורכבות של הסרט, הבמאית גם לא מהססת להודות כי הפעולה היתה רצופה טעויות ופגיעות באזרחים, ובאופן כללי מודה כי היה כאן ניצחון שכולו כישלון: אמריקה אמנם השכילה להניח את ידיה על בן-לאדן, אבל רק לאחר שנים שבהן הסתתר לה מתחת לאף, וגם כשלכדה אותו, זה לא נעשה בצורה נקייה.
לעומת זאת, העבודה הקולנועית כאן נטולת דופי. זה לא סוד כמובן שאותו מבצע יגיע בסופו של דבר, ובכל זאת נבנה מתח לקראתו. ביגלו מצליחה למרוט עצבים גם במהלך הצגת ההתנקשות עצמה, שהתיאור שלה הוא כבר מופת של עשייה קולנועית - כדאי לראות את "כוננות" בקולנוע ולו רק כדי להקשיב לרחשי הקהל הבלתי נמנעים באותם רגעים.
העובדה שדווקא ביגלו הביאה אל הבד את אחד הרגעים הצבאיים הבולטים של ארצות הברית בשנים האחרונות, ועוד בצורה כה משכנעת, היא אחד מן הניצחונות הנשיים היפים של התרבות האמריקאית בעת האחרונה.
בהקשר זה, אפשר אולי לבחון את "כוננות" גם בהקשר מגדרי, ולראות בדמות הראשית שלו מקבילה לביגלו הרי כמוה, גם הסוכנת החשאית מאיה היא אשה שפועלת בעולם גברי לחלוטין, נאלצת להתחנן כדי שישכחו מן הדעות הקדומות עליה ויקשיבו לה, ונדרשת להוכיח שוב ושוב לעמיתיה כי היא לא פחות טובה מהם עד שבסיכומו של דבר מתגלה כי היא מתעלה מעליהם.
ההבט המגדרי מתחדד לאור העובדה ש"כוננות" לא סתם מעמת את הדמות של מאיה מול אלה של עמיתיה, אלא גם בין אופי גברי ונשי. שאר הסוכנים, בהיותם חייתיים, מאמינים כי הדרך להגיע לבן-לאדן תהיה בכוח הזרוע. היא, בניגוד לכך, מתבססת בעיקר על אינטואיציות, שאכן מתגלות במקרה זה כהרבה יותר מועילות.
גם בגלל האינטואיציות הטובות שלה, קשה שלא להשוות את הדמות הראשית ב"כוננות" לגיבורה אחרת של התרבות הפופולרית קרי, הסוכנת החשאית שעומדת במרכז "הומלנד". אך בין השתיים קיים גם שוני רב: מאיה היא דמות עצמאית בהרבה מזו הטלוויזיונית, שכזכור מתאהבת במי שהיא אמורה ללכוד, ומפתחת כלפיו תלות כפייתית.
בניגוד לכך, גיבורת "כוננות" לא נופלת ברשתו של בן-לאדן, וגם לא של גבר אחר. שלא כמו הסוכנת ב"הומלנד", גם אין לה מנטור או דמות אב, וגם לא הורים ביולוגיים, ילדים, תחביבים או חברים. נוסף לכך, הסרט לא מנסה לערער על המקצוענות של מאיה, או לאזן או לחפות עליה בסיפורי רקע או בהפרעות אישיות. העבודה שלה זה כל מה שיש לספר עליה, וכל עולמה. בן-לאדן הופך למובי דיק שלה, והמצוד אחריו ממלא את כל סדר יומה. לאט-לאט הוא מתנתק מן הקונטקסט והופך מבחינתה למסע צלב אישי. בשלב מסוים היא אף אומרת, שהגורל המית בדרך את עמיתיה והשאיר אותה בחיים, שכן נבחרה בידיו לתפוס את הארכי-טרוריסט, וחובה עליה לסיים את המשימה. באופן אירוני, זה הופך לג'יאהד שלה. זה אירוני גם כיוון שהכל אצלה אישי, אבל לה עצמה אין חיים אישיים, והיא נלחמת למען ה-Homeland, אבל אין לה בעצם בית.
כאן טמונה הקבלה נוספת בין "כוננות" לסרטם הקודם של בול וביגלו. פעם נוספת, הם לוקחים סיפור קולקטיבי הנוגע למדינה כולה, מבודדים אותה לכדי חוויה אינדיבידואלית ומתארים כיצד המלחמה הופכת למרכז קיומו של בן אדם ומה המחיר שהוא משלם על כך. ב"מטען הכאב" היה זה החבלן, שהתמסר לשדה הקרב העירקי עד כדי כך שנהיה לדבר החשוב בחייו, עוד יותר מאשר אשתו ובנו. כאן זוהי הסוכנת, שבגלל התמסרותה למצוד, מלכתחילה אפילו לא בנתה משפחה.
מאיה, אם כך, נושאת לגמרי לבדה מטען של כאב על גבה, וג'סיקה צ'סטיין בתפקיד הראשי מצליחה להמחיש זאת ולשאת בעצמה את המותחן על כתפיה. הצוות כאן עמוס שחקני אופי מעולים, לא מוכרים במיוחד ברובם, המגלמים את שלל הדמויות משני צדי המתרס. אך אלה אלה דוהים לעומת הכוכבת אדומת השיער, שמשכילה להכיל בתוכה את המהות של הסרט כולו, ובעיקר לבטא את הבלבול שמשתקף בו. עוד יותר מן הנחישות שלה, יכולתה לעורר הזדהות והצטיינותה בנשיאת מונולוגים חוצבי להבות, הנשק העיקרי שלה כאן הוא הצלחתה לשמור על פני פוקר, מה שמאפשר להביא לידי ביטוי את האמביוולנטיות של הסרט כלפי המתואר בו.
אפשר לשער שהגיבורה מופשטת בכוונה ונטולת רקע, כך שתוכל לשמש אלגוריה לדמויות אחרות ולאמריקה כולה. אך ניתן גם לחשוב אחרת, ועדיין זו דמות מרתקת, מעוררת מחשבה ושאלות.
בהתאם לכך, גם המשפט האחרון ב"כוננות" מתגלה כשאלה המופנית למאיה, ומכילה בתוכה את כל הקושיות שעולות בסרט בשביל מה כל זה היה שווה, ובעיקר מה יהיה עכשיו, ולאן יש ללכת מכאן? לגיבורה אין תשובה על התהיות האלה. גם לא לביגלו ולבול. ספק אם למישהו בעולם יש.
"כוננות עם שחר": איפה ומתי רואים?
מה אתם חשבתם על "כוננות עם שחר"? דברו על זה בפייסבוק