שנה אחר שנה, אירן מוצאת את עצמה בלבו של טקס האוסקר: בשנה שעברה היה זה הודות ל"פרידה", דרמה תוצרת המדינה שכזכור קטפה את הפרס לסרט הזר הטוב ביותר. ב-2013, זה קורה בגלל "ארגו", הפקה הוליוודית של בן אפלק המתרחשת בטהרן, ומסתמנת כאחת מן המועמדות המובילות לקטוף שלל פסלונים בטקס היוקרתי.
בניגוד ל"פרידה" העכשווי, ארגו מתרחש בעבר, או ליתר דיוק בנקודת המפנה של אירן המודרנית ראשיתה של המהפכה החומייניסטית, בשלהי שנות השבעים. בימים ההם, כפי שזוכר היטב כל מי שהיה דבוק באותה תקופה למבזקי החדשות, צבאו ההמונים המקומיים על שגרירות ארצות הברית בטהרן, ותפסו את מאות עובדיה כבני ערובה. כמה מהם בכל זאת הצליחו לחמוק, ומצאו מקלט במעונו של השגריר הקנדי, הנייטרלי יחסית. שם, הם היו רחוקים מסכנה, אך היה ברור שזה חוף מבטחים זמני בלבד. מתישהו, הבינו היטב ב-CIA, האירנים יעלו על עקבותיהם, וברגע שזה יקרה, דבר לא ימנע מהם לשחוט אותם בזעם רב.
אחרי הכל, בניגוד למאות הנצורים בשגרירות האמריקאית שעמדו מתחת לאור הזרקורים של מצלמות כל כלי התקשורת בעולם, קמצוץ הנמלטים בזו הקנדית לא נהנו מן ההגנה הזו. לפיכך, נוצר הצורך למצוא דרך כלשהי לחלץ אותם מהר ככל האפשר. לשם המזימה הוזעק המומחה מספר אחד למשימות מסוג זה, אותו מגלם אפלק. הוא דחה על הסף כמה הצעות מופרכות שעלו בסוכנות, למשל לצייד את הנמלטים באופניים ולהורות להם לדהור מאות קילומטרים לגבול הטורקי, והחל להרהר כיצד בכל זאת אפשר להערים על האירנים. בעודו צופה בשידור טלוויזיוני של "הקרב על כוכב הקופים", עלה בו רעיון.
הרעיון היה כזה: הוא יתחזה לקולנוען הוליוודי, ויעמיד פנים כי בכוונתו להוציא לפועל פנטזיית מד"ב סוג ב'. לצורך העניין, ייסע לאירן כדי לבדוק אם הנופים המקומיים יוכלו לשמש בסיס לצילומי זירת ההתרחשות המדברית. הנמלטים יתחברו אליו, יעמידו פנים שהם אנשי הצוות, ואז יחזרו עמו הביתה. ב-CIA, כמובן, התפלצו למשמע הקנוניה הזו, אבל השתכנעו כי לאור הנסיבות, מדובר ברעיון הפחות גרוע. עתה, נותר רק למצוא שם להפקה המזויפת. "ארגו" נבחר, ואפשר היה לצאת לדרך ולהוציא לפועל את משימת החילוץ ההרפתקנית בתולדות הסוכנות.
השתלשלות העניינים הזו, שמחזירה לסופרלטיב השחוק "מדהים" את משמעותו המקורית, נשארה מסווגת עד סוף שנות התשעים. ברגע שיצאה לאור, היה ברור שהוליווד תביא אותה אל הבד אחרי הכל, נוסף לכך שהיא מתעלה על דמיונו הפרוע של התסריטאי היצירתי ביותר, הרי שאפשר גם למצוא בה גם אמירה על אמנות הקולנוע, והתעשייה תמיד אוהבת לדבר על עצמה.
הנטייה הטבעית היא לחשוב שזו אמירה חיובית, המהללת את הוליווד ומציגה אותה כיחידה שמסוגלת להושיע את העולם. יש בזה משהו, אבל אפשר גם למצוא כאן מבט אירוני למדי ואפילו לעגני על המסך הגדול. במהלך הסרט, סוכן ה-CIA משוחח עם בעל מלאכה הוליוודי שמסייע לו במזימה, וזה מצהיר בפניו כי "אפשר ללמד כל קוף להפוך לבמאי". ברור שזו אמירה מוקצנת במכוון ש"ארגו" לא לגמרי עומד מאחוריה, אבל הוא כן מתייצב מאחורי העובדה המקסימה שקולנוע הוא אמנות פתוחה לחלוטין, שכל אחד יכול לעשות.
לדוגמה, אם הנמלטים האמריקאים היו מנסים להתחזות לשחקני כדורגל, הרשויות האירניות היו מבקשות מהם להקפיץ כדור, ואז נוכחות בשקר. לו היו טוענים שהם מוזיקאים קלאסיים, שוטרי הגבול הפרסיים היו מניחים להם כינור ביד בדרישה שינגנו, וכך חושפים את הזיוף. לעומת זאת, כפי שמראה כאן אפלק, בקולנוע אין את הבעיה הזו, ולא דרוש שום כישרון טבעי. כל אחד יכול להיראות כמו במאי, כל אחד יכול לשלוף מהשרוול חנטרוש בסדר הגודל של הסרט שהגיבורים לכאורה עושים כאן, ולמען האמת, ראינו כבר כל כך הרבה זבל תמוה במסך הגדול, שאין זה פלא כי ה-CIA בונה על כך שאויביהם יאמינו כי מישהו באמת הולך לצלם במדינתם את הקשקוש הזה.
נוסף לזאת, אפשר למצוא בתסריט של כריס טריו עוד שלל רבדים. רק מחילופי הדברים האחרונים בין הגיבור למפקדו, למשל, ניתן לקלף שלל שכבות ולדלות מאחוריהן שלל אמירות רבות משמעות. קצרה היריעה, ובכל זאת כדאי להתעכב על דוגמה אחת: היה זה רוברט אלטמן שאמר כי לולא קיבלו השראה מהפקות הוליוודיות רבות תקציב, אל-קעידה לעולם לא היו הוגים את הרעיון שמאחורי התקפות ה-9/11. "ארגו" הולך אחורה עוד יותר, ומראה כיצד האירניים ניצלו את התקשורת העולמית כדי לבנות את המצור על השגרירות כאירוע גלובלי-ויזואלי. לכן, רק טבעי כי ה-CIA נלחם בהם באמצעות הפקת סרט מזויף בעולם שכולו בנוי על דימויים, מראה לנו אפלק, המלחמה אינה בין תותחים כי אם בין אמני מיצג.
גם בלי לנתח אותה לעומק, עבודת התסריט של טריו משובחת. לפני הכל, היא עובדת ברמה הבסיסית ביותר, ומביאה אל הבד את השתלשלות העניינים בצורה רהוטה, שנונה וקולחת. דבר זה נכון לגבי הסרט כולו, שהוא בראש ובראשונה מופת של עשייה הוליוודית ז'אנרית קלאסית. מדובר בתזמורת רבת נגנים, שבה כל אחד עושה את עבודתו בצורה הטובה ביותר.
ראשית, את התסריט של ארגו מוציאים לפועל חבורה מוכשרת של שחקני אופי. בראשם עומד כמובן אפלק, שמיטיב לגלם את דמות המבוגר האחראי. בצדו בולטים, בין השאר, ג'ון גודמן ואלן ארקין, הנכנסים לעורם של אנשי הקולנוע המסייעים למשימה בצורה המוסיפה לסרט נופך אקסצנטרי משעשע ונינוח. בריאן קרנסטון, מצדו, מפגין כריזמה רבה בדמותו כאיש הסוכנות היחיד שמאמין במבצע לאורך כל הדרך. כמו האחרים, גם הוא נהנה מן השחזור הקופתי המענג שמקנה לו ולכל הדמויות האחרות סטיילינג מחמיא ואמין ברוח התקופה. בכלל, "ארגו" משכיל ללכוד היטב את הימים ההם ולגרום לצופים להרגיש כאילו שהם חיים אותם.
עבודת התסריט והמשחק מצטרפת לעריכה המדויקת, שחותכת מהסרט כל גרם של שומן מיותר ומניעה אותו בקצב הנכון, ולמוזיקה המקורית והסוחפת של גדול המלחינים בני דורנו, אלכסנדר דספלה. מעל כל אלה עומד אפלק, שבכובעו כבמאי מצליח לחבר בהרמוניה את הכלים השונים, ולמעשה מגיש מוצר נטול דופי. בסרטו השלישי מאחורי המצלמה, משכיל השחקן המושמץ לשעבר למצב את עצמו כאחד מראשי החץ בחבורה הכוללת בין השאר את האחים כהן, סטיבן סודרברג, ג'ורג' קלוני וגרנט הסלוב (שני האחרונים שימשו כאן מפיקים): יוצרים הוליוודיים צעירים למדי, המונעים מתוך מחויבות פוליטית, חיבה לקולנוע קלאסי-ז'אנרי ובעיקר בהשראת מותחני פרנויה משנות השבעים, למשל "כל אנשי הנשיא".
רק בהקשר זה, עולה בכל זאת הסתייגות אחת: באותם מותחנים משנות השבעים, היתה איזושהי דחיפות, אינטנסיביות וארס שחסרים כאן. היה בהם ממד ביקורתי, ובער להם להגיב בזמן אמת על המתרחש ולהשפיע על הצופים. כל זה לא קיים בסרט, שמתייחס כמעט בדרך אגב לקשרים המפוקפקים בין הממשל האמריקאי ושלטון השאה שבגללם משבר בני הערובה בכלל נולד. יתרה מכך, גם אין בו שום ניסיון לשים את ההיסטוריה העגומה הזו בקונטקסט רלוונטי, ולהשליך ממנה לגבי מדיניות החוץ הנוכחית של ארצות הברית. תחת זאת, יש בו משהו מעט אסקפיסטי וזחוח, שחוגג הישג עבר יוצא דופן כדי להשכיח את צרות היומיום.
אפלק מתיימר להיות אחת האישיות הפוליטיות הבולטות בהוליווד וגם נחשב לכזה, ואף הוזכר לאחרונה כמועמד עתידי אפשרי לסנאט. לאור כל זאת, אי אפשר שלא לתהות אם יוצר כמוהו מבכר להירדם במשמרת במקום להשמיע קול זעקה כפי שעשו מקורות ההשראה שלו, אז מה יגידו אזובי הקיר? אם "ארגו" הוא הדבר הכי קרוב בימינו ל"כל אנשי הנשיא", הרי שאנחנו רחוקים שנות אור מהלהט של שנות השבעים.
אך למרות ההסתייגות החשובה הזו, בסופו של דבר "ארגו" הוא חוויה קולנועית ברמה הגבוהה ביותר היא חכמה ומבדרת לעילא ולעילא, והולכת ומשתפרת ככל שנוקפות הדקות. במערכה האחרונה, בה מגיע מבצע החילוץ לשיאו, המתח כה גבוה עד שהצופה האומלל נאלץ להתפתל בכיסאו ולכסוס עד תום את ציפורניו. בדקות האלה, טריו ואפלק מותחים את הדרמה ככל שהקולנוע מאפשר להם, ולשם כך לא מהססים גם לעוות את האירועים עליהם מבוסס הסרט, ולהוסיף תפניות בדיוניות שיגבירו את הלחץ סביב עתיד הגיבורים.
היו כאלה שזעמו על המניפולציה הזו, אבל בסך הכל היא די מתבקשת. נכון, "ארגו" מכריז על עצמו בתחילה כי הוא "מבוסס על סיפור אמיתי", אבל זה סיפור אמיתי שעוסק בסרט מזויף ובמקסמי שווא, אז מה יותר טבעי מאשר לסיים אותו בזיוף ובאחיזת עיניים? יותר מכל, "ארגו" מוכיח לנו כי החיים אינם אלא מטריושקה, שבה אשליה אחת מסתירה אשליה אחרת.