ויקטור הוגו אחראי לכמה מן הקלאסיקות הגדולות של הספרות הצרפתית, וגם לאחת האנקדוטות הידועות מאחורי הקלעים שלה. האגדה (וגם וויקפדיה) מספרת כי לאחר צאת "עלובי החיים" פרי עטו, ביקש לדעת בכמה עותקים נמכר הספר, ובחר לעשות זאת בדרך תמציתית במיוחד. הוא שלח למו"ל שלו מכתב ובו סימן שאלה ותו לא. המוציא לאור, במענה לכך, החליט גם כן לתמצת את ההצלחה המסחרית האדירה של הרומן בסימן בודד - !
יש להניח, כי המוציא לאור המאושר היה מוסיף עוד כמה סימני קריאה לו ידע איזו מורשת ישאיר אחריו רב-המכר. בין השאר, הוא זכה לעשרות עיבודים בימתיים וקולנועיים, כולל מיוזיקל מפורסם לא פחות מהספר, שהוצג בהצלחה אדירה בווסט-אנד, ברודווי ובעוד אלפי תיאטראות ברחבי העולם (כולל בישראל). כמו המקור הספרותי, גם הוא עקב אחר שלל דמויות בצרפת המוכה והענייה של מחצית המאה הראשונה של המאה ה-19, ובראשן האסיר המשתקם ז'אן ולז'אן.
עתה מגיע שלב נוסף בסדרת הגלגולים של "עלובי החיים" סרט המתבסס בנאמנות רבה על המיוזיקל. לאור אילן היוחסין שלו, ההשקעה הגדולה בו, העובדה שמככבים בו שמות בסדר הגודל של יו ג'קמן, ראסל קרואו ואן התוואי ושמונת האוסקרים להם הוא מועמד, אפשר היה לתלות בו תקוות. אך אם מישהו יסתקרן לדעת מה איכותו וישלח לי לשם כך בסמס - ? אענה לו פשוט - :-(.
יש לכך שלל סיבות, והראשונה שבהן נעוצה בעצם הקונספט של הסרט. ביים אותו טום הופר, מי שרק לפני שנתיים זכה באוסקר על להיט הענק "נאום המלך", וכנראה שההצלחה הזו נטעה בו ביטחון עצמי רב. כתוצאה מכך, החליט להוציא כאן לפועל מיזם שאפתני.
וכך, מצד אחד הוא משמר את המבנה של המיוזיקל הבימתי, שכולם שרים בו כל הזמן. בהתאם לזאת, באופן נדיר במושגים קולנועיים, אין בסרט מונולוגים או דיאלוגים, אלא רק דקלומים ומזמורים. כלומר, יש בו משהו מלאכותי, מוחצן ומסוגנן, ונראה שאינו מנסה להציג את המציאות כפי שהיא, אלא גרסה אלטרנטיבית שלה, עם חוקים משלה, שבה הכל אפשרי כולל העובדה שכל העולם מדבר בחריזה.
כשלעצמו, מהלך אמנותי קסום שכזה יכול לעבוד, אך רק אם המטרה מלכתחילה היא ליצור יקום פנטסטי. כמו למשל ב"מטריות שרבורג", שגם בו כל הרפליקות היו מושרות, ומולו אמרנו לעצמנו "כמה חינני העולם הזה שכולם שרים בו".
הבעיה היא, שהופר מתיימר לצלם את ההתרחשויות המזומרות בצורה ריאליסטית ומחוספסת להפליא. כזו שנצמדת לדמויות, מדגישה את הבוץ שהן דורכות עליו, ומבקשת להביא אל הבד את כל גווני הסחי והזוהמה של עולמם.
גם זו כשלעצמה בחירה אמנותית שיכול להיות בה היגיון, אך לא כשהיא מתבצעת בלה לה לנד תיאטרלי שכזה. כתוצאה מכך, לגרסה זו של "עלובי החיים" יש ארומה של שמן קיק מהול במילקשייק וניל, והוא נראה כאילו שמישהו ניסה לנקות ספה מצופה קטיפה במטלית מכוסת פיח.
אך מעבר לפגם המובנה הזה, שנחשף כבר בדקות הראשונות, יש ב"עלובי החיים" בעיות נוספות המתגלות עם הזמן. אחת מהן הורגשה ב"אנה קרנינה", גם הוא עיבוד טרי לקלאסיקה שנעשה בידי במאי בריטי צעיר, ג'ו רייט.
כמו רייט ב"אנה קרנינה", גם הופר ב"עלובי החיים" התמודד עם שאלה מאתגרת "כיצד אפשר לחדש ולהפתיע בשעה שאתה מביא אל הבד את אחד הסיפורים המוכרים והלעוסים בעולם?". בדומה לו, הוא ניסה לפתור זאת באמצעות שימת דגש על הצורה ולא על התוכן.
הבעיה היא, שכך נשפך התינוק עם המים. בדיוק כשם שאיכויות המקור של טולסטוי הלכו לאיבוד בתוך העיבוד הקולנועי המחודש של "אנה קרנינה", כך גם קורה לאלה שכתב הוגו. ב"עלובי החיים" יש מן הסתם סיפור ודמויות, קונטקסט היסטורי וגם משמעות אקטואלית, אך למרבה הצער, כל אלה נסתרים מאחורי השטיקים האמנותיים של הופר.
לעתים, בכל זאת אפשר להבחין מבעד השטיקים הללו בעיסוק של "עלובי החיים" בסוגיות חברתיות ובעיקר ברלוונטיות שלהן לימינו - ההתקוממות של העם הצרפתי באותה תקופה הרי מזכירה בכמה מובנים את תנועות המחאה המודרניות. אז, חבל לנו במיוחד שהופר בחר להתמקד דווקא בכל מה שמסביב. או, כפי שהסרט היה מנסח זאת: זה פשוט קצת מוזר/כשראסל קרואו שר/בעיקר כשזה בחרוזים/ועם זיוף בתווים/והאמת שנראה לי/שאם היה מדבר נורמלי/זה לא היה סרט מוזיקלי/אבל לפחות הוגו/לא היה מתהפך בקברו.
אם לא די בכך, הרי שנראה גם כי הופר ממש מתענג על הסבל של הדמויות, והמניפולציות הרגשיות שלו לעתים שקופות ולפעמים ממש מתריסות.
בהקשר זה, הופעתה של אן התוואי כפרוצה האומללה שנקרית בדרכו של ולז'אן כבר הפכה מושא לשבח אך גם ללעג ולקלס. זאת, כיוון שנראה כי היא פשוט סימנה וי על כל הדרוש כדי לזכות באוסקר, מה שאכן הולך לקרות לה גם הורידה במשקל לצורך התפקיד, גם מגלחת את השיער במהלך הסרט, וגם עוברת בו התעללות פיזית ואז מתחילה לגסוס.
נוסף לכך, "עלובי החיים" נרשם גם כאחת ההפקות ההוליוודיות היחידות בעת האחרונה שבה מוצג ישירות מותו של ילד. יש בו עוד שלל סצינות ודימויים שנועדו לוודא כי הקהל יצקצק בלשונו ויזיל דמעה, ומבחינת הסרט מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח.
אך האמת היא שכך וגם כך, זה פשוט לא הולך, אלא רק סתם מתמשך ומתמשך. כיוון שהוא נמרח על פני יותר משעתיים וחצי, "עלובי החיים" גם מתחיל לייגע ולהתיש בשלב מסוים, ואמנם מי שמחזיק מעמד יתוגמל ברגעי גאולה וחסד, אך אלה לא ירגשו את מי שאינם חדורי אמונה נוצרית.
לאור כל זה, "עלובי החיים" הוא לא רק האחרון מבין השמות הגדולים של עונת האוסקרים שזוכה להפצה מסחרית בארץ, אלא גם הגרוע שבהם. אמנם, קשה שלא לגלות כלפיו אהדה מסוימת: הרי הופר בסך הכל ניסה לעשות כאן משהו אחר, השחקנים נותנים ברובם את הנשמה וגם העשייה הטכנית כשלעצמה מרשימה.
אך מה לעשות, גם הצופים הם בני אדם, ולכן זהו לא סתם סרט שראוי להעניק לו ביקורת בונה, אלא אחד שיש להזהיר מפניו הצפייה בו ארוכה וקשה מנשוא. אין דבר נורא יותר מגיהנום השעמום, כתב הוגו, והעיבוד המחודש של "עלובי החיים" מוכיח שאכן צדק.
"עלובי החיים": איפה ומתי רואים?
חוץ מ"עלובי החיים": השחקניות שגילחו את ראשן עבור תפקיד
מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק