1. דה וויס הציגה את הפרק הכי מרשים שלה עד כה, במפגן הכוח של שתי הנבחרות החזקות במשחק. היו כמה מהביצועים היפים של העונה עד עכשיו, עיבודים טובים ושואו מצוין, אבל כמעט דבר מכל אלה לא ייזכר זולת רגע אחד, כשאביב גפן החל לדמוע מהביצוע של רוני פרי ל"Space Oddity", אחד השירים הגדולים של דיוויד בואי ומקלאסיקות הרוק של כל הזמנים. בדרך כלל המנטורים מחויכים, נהנים ומרוצים עד עמקי נשמתם מהביצועים השונים, אבל כשמייג'ור טום הולך ומאבד את הקשר עם תחנת החלל ונפרד מאשתו ומהעולם, אפשר היה לראות את גפן לאט לאט מאבד בעצמו מיקוד בעולם שסביבו, מרכין את ראשו ומתחיל לבכות. בהמשך התוכנית גפן ניסה לנחם את מאי כהן הצעירה, שהחלה לבכות אחרי שהבינה פתאום כיצד "Unintended" של מיוז מדבר על החיים שלה, ואמר לה שלראות את זה בטלוויזיה זה הדבר הכי מקסים בעולם. העובדה שבאותו אופן בדיוק הוא בכה על עצמו מהביצוע של פרי, הפכה את הדמעות שלו לרגע אחד מזוקק של אמת, ושל מה שמוזיקה טובה אמורה לעשות.
2. וחוץ מאביב גפן, המנצח הגדול של התוכנית היה בכלל מנטור לשעבר - רמי קליינשטיין, ששני לחנים שלו לריטה נבחרו (ושודרו בזה אחר זה) להציג את היכולות של שתי הזמרות הטובות ביותר העונה - לינה מח'ול ("שיר אהובת הספן", שכתב, אגב, ח"כ יאיר לפיד) ואופיר בן שטרית ("עד שתעזוב"). הם הראו שוב שמדובר בשתי מתחרות בסדר גודל אחר מרוב היריבים שלהן, למרות שכלל לא היה מדובר בביצועים הטובים ביותר בתוכנית הפעם. התואר הזה שייך לביצוע המעולה של אור בן-עטר (מהנבחרת של שבת) ל"ילדות נשכחת" של נורית גלרון (יעקב גלעד/יהודית רביץ). מסתובב עכשיו ברדיו חידוש של עמיר בניון לשיר הכל-כך יפה הזה, אבל בן-עטר לא רואה אותו ממטר עם הביצוע הקלאסי שלו. בנבחרת של גפן, כפי שכבר הובהר, דבר לא התעלה מעל המופע של רוני פרי.
3. הנבחרת של שבת הציגה מופע תכלית מרשים, והמנטור נמצא בבעיה קשה: הוא נשאר עכשיו עם חמישה זמרים מעולים. צרות של עשירים, נכון, אבל צרות. בחירת השירים שלו, המבריקה כמעט עבור כל אחד מהזמרים (חוץ מאדם להב, שקיבל שיר אנמי יחסית ואך הלך הביתה), הדגימה שוב עד כמה הוא מגוון: פיוטים, שירי ארץ ישראל, רוק ופופ ישראלי, אפילו לא שיר ים-תיכוני מובהק אחד. יותר מזה, הוא הראה עד כמה המעבר בין הז'אנרים טבעי לו: את "חלון לים התיכון" של פוליקר (עוד טקסט של יעקב גלעד), הוא לקח עד לסוף המזרח: ביצוע יפהפה עם עוד ואקורדיון של יאיר לוי, שזכה בחסינות שלו בצדק גמור, ולצדו, "זה קורה" של אריק לביא עבר לקצב ג'אזי לא צפוי בכלל אצל ניר מנצור. דווקא הביצוע של אנאל ולנזי היה שמרני, תפילה כמו תפילה שחזקה בפני עצמה כשהיא מושרת על ידי קול כזה, אבל גם קצת משעממת. קשה להאמין שבסוף שבת לא יילך על ולנזי או על מח'ול, אבל בכל זאת החיתוך בדרך לשם יהיה בשבילו קשה מאוד.
4. גם גפן יכול להיות מרוצה מהביצועים בנבחרת שלו, וגם מהקרוס-ז'אנר הפרטי שלו - סהר שרב. בבחירה שהיא לא פחות ממופלאה, שרב קיבל את "זמן של מספרים" של ברי סחרוף, לא רק אחד השירים הגדולים של השנים האחרונות מהמחבר האולטימטיבי של מזרח ומערב ישראלי, אלא גם שיר שמציג תפיסת עולם אותנטית של יחד, רעיון מושלם למה ששרב וגפן מנסים להציג יחדיו. הבחירה הזאת היא הסיבה העיקרית לחסינות שקיבל שרב, שלא דייק בביצוע שלו ופספס את הפזמון, ובכלל נחלש בהדרגה מאז הביצוע המעולה שלו באודישנים ל"נגעת לי בלב". כדאי לו להתאפס אם הוא לא רוצה להיות מודח בהזדמנות הבאה. הביצועים האחרים בנבחרת היו טובים יותר, ובעקבות החסינויות גפן נאלץ לבחור בין מנאר שהאב שנתנה ביצוע מוחצן ל"Seven Nation Army" שהיה לא רע בכלל, לבין יעל שושנה כהן, שבאמת נתנה את כולה כששרה את הקלאסיקה של אדית פיאף "La Vie en rose", שלמרות כל הרצון הטוב, הכריזמה והקסם, חשף היטב גם את החולשות הברורות שלה כמבצעת. הוא בחר בכהן.
יש משהו בשיחות של גפן עם המתמודדים שלו שנבנה לאורך התכנית, ומתגלה פתאום כמעניין במיוחד: התכנית עבורו היא סוג של פסיכותרפיה. הוא מחפש את עצמו בכל המתמודדים, את הפגמים, הסטייל והקסם, תוקף ולומד. לאחר הביצוע של שרב, גפן אמר לו "אני רקוב, ואתה המלך" ומשהאב הוא ביקש סליחה על המתקפה שלו עליה מהדו-קרב, והשיא כמובן היו הדמעות שלו מרוני פרי. הרנסנס שחווה גפן בדה ווייס לא נובעת רק מגילוי מחדש של היכולות המוזיקליות שלו (הרבות לכשעצמן), אלא מהאנושיות החושפנית שעולה ממנו. ואף מילה על קרקס הכתרים מעלי הזית והתיל (או על קיימות, אבל זה שייך לנושא אחר).
5. זכות המילה האחרונה: כלי החסינות, "My Voice", שמעניק חסינות עבור ביצוע "Extraordinary", מוביל לשתי בעיות. הראשונה והברורה מאליה - עילגות, שגם כך שורצת בתוכנית הזאת, שיש בה מילה לועזית מעוותת על כל שלוש מלים בעברית. לפעמים זה נעשה מביך ומוגזם. הדבר השני הוא היד הקלה על ההדק: חצי מהמתמודדים זכו לחסינות בתוכנית, כשתשעה קיבלו את הקול של בנאי וברכה. דור שלם דורש פרופורציות.
מה אתם חשבתם על הביצוע של רוני פרי? ספרו לנו בפייסבוק