א. שלב חצי הגמר של "דה ווייס" הוקדש לשיריו של שלמה ארצי. מחווה ראויה בלי ספק. ארצי, מסמליה של המוזיקה הישראלית, יכול לשמש דוגמה טובה לזמרים בתחילת דרכם: משירות בלהקה צבאית זוהרת לתקופה ארוכה של חוסר הצלחה מסחרית (ובעיני רבים, של הצלחה אמנותית כבירה), ולבסוף אל עלייה עקבית עד למעמדו כאחד הזמרים הישראלים הגדולים בכל הזמנים. במובן מסוים, ארצי הוא הרי המנטור של המנטורים של "דה ווייס", והם כולם יכולים להמשיך ולקחת ממנו שיעורים, בפרפורמנס כמו גם בנוכחות טלוויזיונית. אולי חבל באמת שהמנטורים עצמם לא נפגשו איתו גם: תארו לכם מפגש מוזיקלי יצירתי בין אביב גפן או שרית חדד לארצי. זה עשוי היה להוסיף עוד קצת עניין לתיעוד החזרות.
באופן מפתיע, השירים של ארצי שנבחרו לא היו (ברובם) דווקא האולטימטיביים ביותר שלו (בוודאי לא מהאיזוטרים, ובכל זאת). חצי גמר לא שווה שירים מנצחים יותר, שיש בשפע ברפרטואר של ארצי? אז נכון, יהודה סעדו התקשר לספר שהוא שר קודם ואפילו ניצח כבר עם "שדות של אירוסים", אבל "אושר אקספרס"? ברצינות? אבל האמת היא שאולי אלה לא השירים, אלא פשוט הביצועים הרגילים ברובם שהפכו את הערב הזה, בסופו של דבר, למאורע טלוויזיוני די משעמם, בטח בשביל חצי גמר. כדאי להתעורר, חברים, עכשיו אתם אמורים להתפוצץ.
ב. אחד הדברים המעניינים בתחרויות כמו "דה ווייס" הוא הקשר שבין המתמודדים לשירים שהם בוחרים, ומה שהם אולי מנסים להגיד דרכם או אומרים מבלי לשים לב. האם ניב מנצור בחר במודע להתייחס לתחרות הטלוויזיונית כ"אושר אקספרס... זה לא לנצח, יודע את זה כבר"? ואופיר בן שטרית ורודי ביינסין הצעירות, הן מרגישות את הזמן ההולך לאיבוד בשורות כמו "אני אקדח טעון געגועים... זו לא אותה המדינה... כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע" ו-"זכרונות אזוב שלנו מתרפקים על הקירות"? והייתה גם דנה צלח (מועמדת בכירה לתואר המתמודדת המשתפרת של העונה), שברגישותה דרשה מארצי את האשה שמאחורי "אחרי הכל את שיר", וזכתה לתשובה שאין כזו. זה היה רגע קטן ויפה: ההבנה שהיצירה תמיד חכמה מהיוצר, והמשמעויות הפרטיות שאנו מייחסים לה, הן לעתים שלנו בלבד.
ג. ומה בתחרות? תיקו-תיקו, כמעט אצל כולם, מבלי אף התעלות אמיתית. פירס ("לא עוזב את העיר") וצלח ("אחרי הכל את שיר") נתנו ביצועים דומים באיכותם ובחולשותיהם, וכנראה שהקהל חשב אותו הדבר. זה המצב גם עם ביינסין ("שדות של אירוסים") ודן סלומון, שמשום מה מצא את עצמו עם פסנתר עטוף בעיתונים ישנים כששר את "שיר חייל (אני שומע שוב)", הביצוע המפוספס של הערב בעיניי. זה שיר עצוב ודרמטי, מלא בחרדות, עם מילים מצמררות וסיפור מצמרר לא פחות, ואי אפשר היה להתעלם מהתחושה שסלומון לא ירד לעומק הכאב שבו, בדיוק כשם שפספס את הטירוף של "עכשיו אני". אם סלומון ירצה לצאת אל מעבר לעמדת הפסנתרן החמוד, הוא יצטרף להפגין קצת יותר עומק רגשי. בנבחרת של שבת השוויון נשבר, כשלניב מנצור ("אושר אקספרס") בביצוע נחמד לא היה סיכוי מול לינה מחול ("לא יודע מה עובר לך בראש") בנאמבר מדויק אך רגיל מבחינתה. בדו-קרב הקשה מכולם, רוני פרי ואופיר בן שטרית בחרו שירים נפלאים ("תגידי" ו"הרדופים" בהתאמה), אבל גם הן לא הגיעו לגבהים משמעותיים, פרי בגלל ביצוע קצבי מדי, בן שטרית בגלל העיבוד האלקטרוני המוזר לשיר הפשוט והיפה כל כך. על פי תוצאות הביניים שהוצגו, הקהל חצוי לחלוטין בין שתיהן.
ד. אבל אם חשבנו שעכשיו נראה מי נשאר ומי הולך הביתה, מסתבר שלא: הקווים פתוחים להצבעה עד השבוע הבא, ולתוצאות עצמן אין משמעות בינתיים. עד כדי כך אין משמעות, שאפילו לא אומרים לנו מי מוביל, אלא רק איך התפלגו הקולות. מעבר לכך שמדובר בפארסה מיותרת לגמרי (ומרגיזה מאוד), זה נראה מביך מאוד גם למתמודדים והמנטורים עצמם. לפחות, אולי נזכה לחלק שני עם הזדמנות נוספת להפתיע עבור המתמודדים שלא התעלו הפעם.
ה. וכמובן, אסור לשכוח את יובל דיין שקפצה לביקור עם השיר החדש שלה. כבר שנה, לא הרגשנו כמעט איך עברו הזמנים מאז שדיין עזבה בקול תרועה את התחרות שבה כנראה הייתה מנצחת לולא כן, למען השפיות והנורמליות. קשה שלא לחשוב על אווירת הורטיגו המרחפת מעל תחרויות כאלה בשלבים הגבוהים, ולתהות אם דיין החליטה אז נכון או לא, אם קיבלה את מה שקיוותה להשיג ואם החזרה שלה היא הודאה בטעות או שיבה מחושבת. קשה שלא לחשוב על תהום הנשייה המצפה לאלה שיודחו השבוע ובוודאי גם לחלק מהפיינליסטים. אפשר אולי, אחרי כל הדיבורים של ארצי, המנטורים והמתמודדים עצמם על אוויר פסגות, לנסות ולהציע את המילים של נתן יונתן, שבן שטרית שרה הערב כל כך יפה: "לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים, גם אתם, גם אנוכי - לא נגיע כנראה".
מה אתם חשבתם על חצי הגמר? ספרו לנו בפייסבוק