"לעוף מהתרגשות": לקראת החדש של אלמודובר, סרטי הטיסות הגדולים

לרוב, כשמדברים על "סרטי טיסה" מתכוונים לסרטים שראינו בעודנו באוויר, אך לעתים יש גם כאלה שפשוט מתרחשים בשמים. כזה, למשל, הוא "לעוף מהתרגשות" הטרי של פדרו אלמודובר, שמגיע לאקרנים בסוף השבוע הקרוב. בדרכו הייחודית הוא עוסק בדיילים ובנוסעים הלא שגרתיים של מטוס שצולל בדרך להתרסקות, ולכבודו יש סיבה טובה להיזכר בכמה יצירות קולנועיות קודמות שהעמידו טיסות למיניהן במרכז עלילתן.

רשימה זו מתחילה במה שהוא אולי הסרט הקאנוני ביותר בה – שובר הקופות שהצלחתו האדירה סחפה גל של המשכונים, של פארודיות ובעיקר של חיקויים, המציאה למעשה את ז'אנר האסונות כפי שהוא מוכר לנו עד היום וכמובן הוכיחה עד כמה דרמות אוויריות הן אוצר קולנועי.

למעשה, בלוקבסטר זה השפיע על עשרות יצירות שנעשו אחריו, ומורשתו ניכרת גם ב"לעוף מהתרגשות" של אלמודובר. זה רק טבעי, שכן למרות האסון שעומד במרכז "שדה תעופה", לפחות בחציו הוא מתגלה כמלודרמה לכל דבר המתמקדת בחייהם האישיים של הנוסעים, והרי אין דבר שהבמאי הספרדי אוהב יותר מאשר מלודרמות קלאסיות. כמו כן, אין גם דבר שיותר עיצב אותו מאשר הוליווד הישנה והטובה, והסרט הנושן מייצג את הוליווד במיטבה: בימוי אפקטיבי, תסריט מהוקצע, מוזיקה מחשמלת, המון כוכבים (ברט לנקסטר, דין מרטין, ג'ין סיברג ועוד) ובעיקר פנייה ישירה ובלתי ניתנת לעצירה היישר ללבו של הצופה.

עשר שנים חלפו בין "שדה תעופה" לגלגול הפארודי שלו, "טיסה נעימה". היום, בשעה שהפרק החמישי בסדרת "מת לצעוק" מגיע לאקרנים בערך שנייה וחצי אחרי הסרטים שהוא צוחק עליהן, זה היה נחשב לאיחור לא אופנתי. בזמנו, לעומת זאת, היה מדובר במהירות שיא.

אך המהתלה המופלאה של האחים צוקר לא נרשמה בדברי הימים בשל העיתוי שלה. היא זכתה לכבוד מפני שהיתה ונותרה אחד הסרטים המצחיקים בכל הזמנים, עם רצף בל ייאמן של גגים ופאנצ'ים שכל אחד ואחד מהם נכנס לפנתיאון. לאור זאת, כפי שקורה לעתים קרובות, הפארודיה הפכה למפורסמת יותר מן המושא לחיקוי. הצלחתה הולידה גם את תור הזהב של הז'אנר, שהלך ודעך בשנים האחרונות וגווע סופית בשבועות האחרונים עם כישלון "מת לצעוק 5".

לא מכבר ציינה בהוליווד בעצב רב ובושה גדולה 20 שנה לאסון שהתרחש במהלך צילומי "אזור הדמדומים: הסרט" – תקרית בלתי נסלחת שבה למדה תעשיית הבידור מה קורה כשהיא שוכחת שיש גם אנשים שמאחורי ולפני המצלמות. הטרגדיה הזו ממשיכה להטיל צל כבד על הפרויקט הזה, אך האמת היא שאם בכל זאת מצליחים לבחון אותו כשלעצמם, מגלים כי הוא לא רע בכלל.

כזכור, מדובר באסופה של ארבעה סיפורי מתח ואימה קצרים שביימו קולנוענים שונים. שלושה מהם התבססו על פרקים קלאסיים של "אזור הדמדומים", כולל האפיזודה הטובה מכולן –"Nightmare at 20,000 Feet", סיפורו של נוסע המשוכנע כי הבחין מבעד חלון המטוס בגרמלין זדוני שמטייל על הכנף ושוחר רעות. מובן שאיש לא מאמין לו, כך שברור כי קרובה הדרך להתמוטטות עצבים/התרסקות כלי התעופה. לאחר הפרק המקורי והגרסה הקולנועית, זכה הסיפור לגלגול נוסף, והפעם במסגרת אחד מפרקי ליל כל הקדושים המשובחים של "משפחת סימפסון", שבו זירת ההתרחשות עברה לאוטובוס ובארט נכנס לנעלי הגיבור האומלל.

היום, כמעט כל שובר קופות חייב שיהיה בו ארכי-נבל המאיים על שלום העולם כולו וגיבורים עתירי כוחות מיוחדים שיוצאים לעצור אותו. אך בשנות השמונים והתשעים, העסקים היו פשוטים יותר, וסרטי הפעולה בדרך כלל התרחשו במרחב מצומצם למדי ותיארו כיצד בני בליעל עם מפת אינטרסים מצומצמת למדי עומדים מול אנשים ישרי דרך ונטולי קרני גמא ושאר כוחות מעולמות אחרים.

במסגרת הזו, אחד הזרמים הנפוצים בז'אנר הפעולה של פעם היה סרטי מתח אוויריים – גם כיוון שבימים ההם, כל נושא הבטיחות שלפני ובזמן הטיסה היה אחר לגמרי, והתרסקויות וחטיפות היו נפוצות הרבה יותר. כך יכולנו להתענג על פנינים מהסוג של "הנוסע 57", "איירפורס 1" וחשוב מכל: "קון אייר" של ניקולס קייג'.

זה ככל הנראה הסרט הטוב בגל האקשן התעופתי של הניינטיז ובכלל מן הלהיטים המשובחים של שנות התשעים. יש בו, מעבר לאקשן המעולה כמובן, את קייג' בשיאו, סטיב בושמי בתפקיד משנה אקסצנטרי וגם את "How Do I Live Without You" של טרישה ירווד שנכתב לכבודו בימים שעוד היו מחברים בלדות במיוחד לקולנוע. אז מה עוד אפשר לבקש? "קון אייר" היה מסוג הבלוקבסטרים שעפים עליהם עוד לפני שהביטוי הזה הומצא בכלל.

מי שלא שבע בחודש שעבר מ"המטרה: הבית הלבן" יקבל בקרוב גם את "White House Down". כל זה לא מפתיע, שכן בהוליווד נהוגה מסורת ארוכה של הפצה כמעט מקבילה של שני סרטים דומים להפליא. זוכרים למשל את "ארמגדון" ו"פגיעה היקפית"? או את "קשר לא מחייב" ו"ידידים פלוס"? או, איך אפשר שלא, את "הטיסה" ו"טיסת לילה"? שניהם יצאו ב-2005 ובשניהם, כפי שאפשר להבין מהשמות, זירת ההתרחשות היא אווירית.

כרגיל, היו גם פערי איכות ניכרים בין השיבוטים – "הטיסה", בכיכובה של ג'ודי פוסטר, ניחן בעבודת בימוי מרהיבה אך סבל מתסריט מופרך בכל קנה מידה שחירב אותו. "טיסת לילה", לעומת זאת, היה נטול דופי והתגלה כבילוי קולנועי קורקטי וצנוע אך מהנה להפליא.

שני הסרטים הנ"ל החיו את תת-ז'אנר הפעולה האווירית לאחר שנים של בצורת, והובילו גם ל"נחשים על המטוס". כאמור מכל הנ"ל, הוא השתייך למסורת קולנועית ארוכה ומפוארת, ובכל זאת היה בו ייחוד: מותחן האקשן הזה היה מן הראשונים שהפולחן סביבו נולד עוד לפני צאתו, ואך רק בזכות האינטרנט. הגולשים בזמנו עפו על שמו הישיר והמגוחך שרמז כי גם עלילתו כזו ועל נוכחותם של סמואל ל.ג'קסון והעצבים שלו, והפכו במו המקלדות שלהם את הפרויקט לאחד המדוברים של קיץ 2006.

במובן זה, "נחשים על המטוס" בישר את העידן שבו לרשתות החברתיות תהיה השפעה עצומה על גורלו של מוצר תרבותי, אך הוא גם הקדים את זמנו – ב-2006, הוויראליות היתה חזקה מספיק כדי להוליד פולחנים, אבל לא כדי להחזיק אותם בחיים. לפיכך, שנייה לאחר הגעת הסרט לאקרנים, הוא כבר נשכח. היום, עם כל הממים וכיוצא בכך, סביר להניח שלמצוד האווירי של ג'קסון אחר הזוחלים הקטלניים היתה קצת יותר תהודה.

האמת, קצת לא נעים לעבור מ"נחשים על המטוס" היישר לסרט בסדר גודל כזה, שמבוסס על אירוע אמיתי כה כאוב – סיפורם של הנוסעים שהקריבו את עצמם והשכילו בגבורתם לצמצם במעט את זוועות ה-9/11 בעת שמנעו מן הטרוריסטים של אל-קעידה שהשתלטו על טיסתם לרסק אותו לתוך יעד מאוכלס בהמונים. הבמאי פול גרינגרס, שזכה על עבודתו כאן במועמדות לאוסקר, הציג את השתלשלות העניינים הזו באופן אינטנסיבי, אמין ובעיקר מטלטל להפליא.

בכל הדוגמאות שהובאו כאן קודם לכן, גם הרציניות שבהן, היתה איזושהי קריצת עין או לכל הפחות כוונה בידורית. כאן התוצאה היא הטיסה הקולנועית הקודרת והמצברחת אי פעם, עד כדי כך שלא נותרה אפילו טיפה של חשק לסיים את הפסקה הזו בשנינה כלשהי.

ולפני סיום: דמיינו את התשובה המוזיקלית האפרו-אמריקאית ל"לעוף מהתרגשות" וקבלו את הסרט הזה, קומדיה נשכחת מ-2004 שכמובן נגנזה בישראל. היא מתחילה בכך שישבנו של גיבורה נלכד באסלת מטוס וכלבו נשאב במנוע שלו, ומכאן והלאה הבדיחות שבו רק נהיות יותר ויותר סרות טעם. כל זאת, כדי לעקוב אחר חברת התעופה הראשונה שנולדה מתוך עולם ההיפ-הופ, כולל סרטון בטיחות תעופתי שאינו אלא פארודיה על דסטניז' צ'יילד, מועדון ריקודים אווירי ועוד ועוד. התוצאה כמעט בלתי ניתנת לצפייה, אך היא חברה של כבוד במועדון הקוריוזים הקולנועיים של תחילת שנות האלפיים ובכל מקרה היא עדיין סבילה יותר מאשר להיתקע בקונקשן בשדה התעופה של ורשה.

"כנפיים שבורות" היפהפה של ניר ברגמן אמנם סיפק השראה למאות כותרות לידיעות בנושאי תעופה, אך הוא לא עוסק באווירונים. בכלל, אם להוציא את חייל האוויר מהתמונה, הרי שקשה למצוא מטוסים בקולנוע הישראלי – טיסות אזרחיות הן קצת לוקסוס גדול מדי לבמאים המקומיים, יחסית לתקציבים של התעשייה ולנושאי העלילות שהיא בדרך כלל עומדת מולם.

לעומת זאת, בטלוויזיה בכל זאת היתה סדרה אחת שחלק ניכר ממנה התרחש בשמים: "פיק-אפ", סדרת הדיילים הכושלת של ערוץ 10, שעלתה לאוויר, תרתי משמע, ב-2005, והתרסקה במהרה, יחד עם הקריירה הטלוויזיונית של כוכבתה בר רפאלי. היום, סביר להניח, זה לא היה קורה: בדומה ל"נחשים על המטוס" שאוזכר כאן קודם, המוצר הטראשי הזה הקדים מעט את זמנו. בימינו, סביר להניח כי ההתרחשויות המוקצנות שבו היו מפרנסות שיח ויראלי ברוחב חמוקיה של השחקנית הראשית, ומאפשרות לו לרחף עוד כמה עונות.

מאז, לא שב הבידור הישראלי לעסוק בטיסות אזרחיות, ונותר רק לחלום שתהיה ל"פיק-אפ" תקומה, אולי במסגרת שילוב של כל מה שהוזכר כאן קודם לכן. דמיינו למשל סרט של אלמודובר שבו סמואל ל.ג'קסון רודף אחר נחשים שמכסים כל חלקה טובה בגופה של בר רפאלי. כמה מיילים צריך לצבור כדי לקבל דבר מדהים כזה?