נינט טייב ובועז ריינשרייבר באלבומים חדשים מעולים

שמתם לב ששוב הגיעה העונה הזאת בשנה? מזג האוויר מתחלף, כולם מצוננים, ושוב מתווכחים עם עצמם לדעת בין עיטוש לעיטוש את הוויכוח המתיש מכולם: האם אפשר להאמין לנינט? היא אותנטית? היא מזויפת? איך אפשר לעבור מ"מקיץ אל חלום" לאינדי-רוק ואיך מתייחסים לסלב הכי גדול במדינה שעושה מוזיקה טובה? "מי את, נינט טייב?" שואלים ההיפסטרים; "מי את, נינט טייב?" שואלים ילדי המיינסטרים. לנינט נמאס מזה כבר מזמן, אבל הפעם היא נותנת תשובה מוחצת, עם האלבום האישי ביותר והחשוף ביותר שלה עד כה - "כל החיות ידעו": זאת אני, אם אתם אוהבים ואם לא, ואני עושה מה שבא לי.

האלבום הרביעי של נינט מחדד את כל התשובות של נינט לביקורת שנמתחה עליה בעשור האחרון, מאז אותו קיץ מושמץ בניצנים 2003. קודם כל אלה הטקסטים - עשרה שהיא כתבה ועוד שניים שהשאילה מהמשורר דורי מנור, וכולם ראויים. ראויים בכנות שלהם, ראויים בדימויים שלהם. יש מי שטוען שמאחורי האנגלית כל כותב ישראלי בינוני יכול להסתתר, והנה נינט מוכיחה שגם בעברית היא מעל זה. בכלל, אלה 12 שירי רוק דחוסים, אין כאן פילרים ואין חיפופים, ובתוכם מסתתר עולם מלוכלך למדי, עם מעט מאוד קיטש: חרדות ("חבלים" העגום), טירוף ("אתמול בלילה"), בדידות ("כל הלבד" המעולה), זעם ("והדרת", שיר שלא דומה לשום דבר כמעט, ומדמה נסיעת אוטובוס) ואפילו מחאה בשיר הנושא הפותח והמצוין: "אנחנו איננו ידענו דבר, איבדנו רגישות, איבדנו הבנה". מעל אלה זורח השיר היפה באלבום, "עושק", ובו קולה של טייב רועד באמת את המילים "ולא הותיר בה יופי". מעל הטקסטים החפיפיניקיים של המיינסטרים הישראלי, מעל דימויים עלובים שלא אומרים דבר, ואולי לראשונה בקריירה שלה, נינט יכולה לנוח. היא אולי לא משוררת רוק, אבל היא כותבת לגיטימית, וזה לא מעט. וכן, אפילו מסתתרות כמה קריצות לאביב גפן.

העיבודים ממשיכים ברוחם את האלבום הקודם ודובר האנגלית, "Sympathetic Nervous System", אבל הפעם הם מגוונים בהרבה, יצירתיים יותר והדוקים מאוד. ראויים לציון "ארבע מיתות" שקורץ לאופרה א-לה "רפסודיה בוהמית" ו"הגרזן" המצוין. הקרדיט הולך לשני אנשי הקולקטיב, יוסי מזרחי ועידן רבינוביץ', שהצליחו למתוח את טייב כהוגן מבחינה סגנונית, מהארד-רוק לפסנתרים שקטים. כאן נינט מוכיחה את עצמה באמת בפני העולם - הקו שעובר בין "קומוניקטיבי", "Sympathetic Nervous System" ו"כל החיות ידעו" הוא עקבי. לנינט יש טעם משלה, יכולות משלה והעדפות משלה, היא איננה אוסף אקראי של השפעות רנדומליות, כפי שכה הרבו לטעון נגדה. חשוב להדגיש: זה לא רק שנינט עונה היטב על הביקורת נגדה, וזה לא רק שהחומרים שלה מספיק טובים כדי להתייחס אליהם ברצינות - "כל החיות ידעו" הוא אלבום מקורי, מגוון, מושקע ופשוט טוב מאוד. הכי טוב שלה עד כה.

משהו בשירה של נינט, אחת המבצעות הטובות בישראל ללא ספק, קיבל גוון מאוד אגרסיבי בשנים האחרונות, ואולי זה קצת חבל. אפשר לפרש את זה ככעס וניכור מהקהל והמבקרים שלא ידועים לאכול אותה. היא רוצה להיכנס למסורת של הרוק הישראלי, על כל הגימיקים הנלווים לכך (רצועה נסתרת שקטה, קרדיט על נגינה במקדחה), אבל במידה רבה זו משימה חסרת סיכוי. היא פועלת בסצנה משל עצמה, עם קהל לא ממש מוגדר. לא אלה רוצים בה ולא אלה, וכולם מפסידים. המצב הזה אולי כבר לא ישתנה לעולם, אבל יש בכל זאת סיכוי מסוים שזה כן יקרה, אם וכשאר היא תתגבר על נקודת התורפה האחרונה שלה ותכתוב להיט אחד גדול, המנון משמעותי אמיתי, אחד כזה שעדיין אין לה באמת לאורך ארבעה אלבומי סולו. רק אז, אם בכלל, היא כנראה תוכר שוב כמוזיקאית לגיטימית ולא רק כסלב, והשירים שלה יפסיקו להתבזבז על מעט מדי אוזניים.

בצד השני של המוזיקאים הישראלים שמעט מדי אנשים מקשיבים להם, ניצב אחד מגיבורי הרוק השקטיםשל העשור האחרון בישראל. זהו בועז ריינשרייבר, ממנהיגי להקת דבק ופרויקט אחד חלקי אחד המעולה, מההרכבים האינטליגנטים ביותר שפעלו בישראל בשנים האחרונות, שהחליט לנסות לבד ולהוציא את "לב", אלבום בכורה אישי, מהורהר, קצת מלנכולי, של רוק ישראלי משובח.

הסגנון של ריינשרייבר מורכב מכמה אלמנטים: רוק בסיסי מבוסס גיטרות, מלווה בשכבות של כלי מיתר נוגים ובעיקר סטייל מיוחד של הגשה, מעין אנחה מתמשכת ומתנגנת שמביעה רגש במסות, חיוכים ודמעות זה לצד זה. "לב לב לב, שלושה ימים שאתה שותק. ישן בעיר קרה, חולם על מדורות" - זה בעצם כל הסיפור: להתבונן באישי, בפרטי הפגוע והמתוסכל, על רקע אי-הסדר הגדול והרעש הכללי של החברה הישראלית.

ריינשרייבר חוקר חרדות של לא מעט מאיתנו: איך אחרים מסתכלים עלינו (השיר הפותח המעולה "רושם מוטעה") ומה המקום שלנו בעולם ובמשפחה ("ילד מלנכולי, ילד בן 30, אבא בלי תשובות"), ומתבונן גם במציאות העלובה של אחרים - ביחסים מתפוררים של זוג ("50 אחוזים") או באלימות כלפי נשים ("להסתכל אחורה"). "כולנו מתיישרים, בפנים נלחמים. כל אחד מדמה את החרדה האחרונה שלו לזה שצוחק מתחת למיטה, עם כל רגשי הנחיתות, עם כל העלבונות, כמו פסים של קוצים משנה שעברה מוקפים בנוף הירוק". והגיטרה האקוסטית והפסנתר, בפריטות פשוטות, נלחמים באהבה את מה שהמילים רק רומזות. כדאי מאוד לתת לו להיכנס ללב שלכם.

מה חשבתם על החדש של נינט? דברו על זה בפייסבוק