היום, בוקר יום שלישי, האחים תומר וברק הימן כבר יוכלו לומר לעצמם ולכל מי שיהיה מוכן לשמוע שזהו, "משפחות", הפרויקט הדוקומנטרי המאתגר של חייהם, נגמר. בשעה שבה הכתבה הזו תהיה באוויר, הערב לו ציפו חודשים ארוכים כבר יהיה מאחוריהם. הערב בו הוקרנו פרקיה האחרונים של הסדרה במוזיאון תל אביב, באירוע שכל הכנסותיו קודש לתרומה לפנימיית "בני ארזים" בה מתגורר אורן לוי, אחד מגיבורי הסדרה.
"אם תהיה ריקנות? אולי", נאנח תומר ימים ספורים קודם לכן, לאחר שנשלף בעל כורחו מחדר העריכה, בעיצומן של עריכות הפרק האחרון. "אני יודע לומר שהסיום הזה בא לי בזמן הנכון. אני צריך שזה ייצא לי מהוורידים ושהמשפחות האלה ייצאו לי מהגוף והנפש ומהלב. אני צריך חופש מהן".
"זו פעם ראשונה שמישהו עושה סדרה של 24 פרקים סליחה, 25, הוסיפו לנו פרק נוסף ברגע האחרון. זו אחריות אמנותית וגם מוסרית מאוד מאוד כבדה", מוסיף ברק. "היעד הכי חשוב שלנו היה להגיע לפרמיירה ביום שני עם כל המשפחות, יד ביד. היו כעסים, היו הרבה רגעים קשים, אבל היו שם גם הרבה הגינות ורגישות, אצל שני הצדדים. לא קרה אף מקרה שבו נחצו הקווים האדומים, שהשתמשנו בחומרים שביקשו מאיתנו לא להשתמש בהם או שלא היינו רגישים למצוקות של הגיבורים שלנו. היו רגעים שהיו קשים למשפחות, ברור, אבל היינו קשובים לזה מאוד, יצאנו לצילומי השלמה יחד. עשינו את זה איתם".
במשך שנתיים שקדו האחים הימן שם שכבר הפך מזמן לחותמת איכות דוקומנטרית עם הצלחה ודאית על "משפחות", סדרה דוקומנטרית יוצאת דופן ששודרה בערוץ 8 ועקבה אחר חייהן של חמש משפחות: משפחת לוי (שבנם אורן, הסובל מבעיות התנהגותיות ונפשיות, הוא ללא ספק הכוכב), משפחת לנקרי (עם אם המשפחה, דינה, שהתאלמנה ומתוודה שבעלה התעלל בה במשך כל שנות הנישואים), משפחת מעוז (עם דגש על סער, גיי ונשא HIV שעבר לגור בלונדון), משפחת זהבי (עם יואב, בנו של ירון לונדון מחוץ לנישואים) ומשפחת לנגר (משפחתו של יונתן אגסי, כוכב סרטי פורנו גאים).
"משפחות" גרפה ביקורות מהללות והצליחה להדביק למסך קהל נאמן. מספיק לצפות בכמה פרקים כדי להבין מדוע. נוסחת הקסם ההימנית עשתה זאת שוב מרקם אנושי מרתק, על גבול העלילתי, שנחשף לאיטו על המסך, עם יצירה שמבהירה שעדיין אפשר לייצר כאן טלוויזיית עומק איכותית, שאיננה ריאליטי. למעשה, הסדרה היתה כל כך מוצלחת, שברגע האחרון הוחלט ב-HOT להוסיף פרק נוסף, והסדרה הפכה מ-24 פרקים ל-25. "אמרנו לעצמנו שכבר עשינו סדרה של שמונה פרקים ("בדרך הביתה" ח"ג) בוא נאתגר את עצמנו", אומר תומר. "חשבנו 15-20 פרקים. לא חשבנו על 25. זה שהוסיפו לנו פרק ברגע האחרון, זו אמירת תודה מאוד משמעותית. הסדרה נגמרה, ואומרים לך בוא תעשה עוד פרק לצופים הרבים שהצטרפו".
ברק: "ומה שמצחיק הוא שבדרך כלל חסרים חומרים. אצלנו יש יותר מדי. נשארו לנו כל כך הרבה דברים טובים מחוץ לסדרה שאנחנו חושבים לעשות מהם שלושה סרטים נפרדים לגמרי".
כל ההצלחה הזו לא נולדה ככה סתם: ההימנים, כדרכם בקודש, הקדישו לפרויקט את כל חייהם, 15-16 שעות ביום, 350 ימי צילום והשד יודע כמה שעות עריכה. הם עצמם שזורים בתוכה באופן שבולט מאוד עבור מי שמכיר את היצירות הקודמות שלהם. גם המשפחות לא נבחרו כבדרך אגב. את מגי לנקרי, למשל, תומר פגש כבר לפני מספר שנים, כשעבד כמלווה בטיול שנתי, וכבר אז הבטיח לה שיום אחד יעשה עליה ועל המשפחה שלה סרט.
"אפשר לומר די בוודאות שלא היו לנו חיים בשנתיים האחרונות", אומר ברק. "רוב הזמן, בעצם, כל הזמן, התעסקנו בסדרה הזו. באנשים האלה, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אנחנו רוקמים עם האנשים האלה מערכת יחסים, מכניסים אותם גם לחיים שלנו. הם מגיעים לכפר ידידיה לפגוש את אמא שלי, אנחנו נפגשים לאכול, לדבר. ואז האמון מגיע באופן אוטומטי והרגעים הדוקומנטריים הם אחרים. אם אין חיבור אישי שהוא יותר רחב ועמוק ממה שקורה בימי צילום, אז אי אפשר לעשות את זה".
במהלך הסדרה היו כמה רגעים מדהימים שהרגישו כמעט מתוסרטים.
"רוב הרגעים בסדרה הם רגעים שלא קשורים אלינו, הם היו קורים בלאו הכי גם אם לא היינו שם עם מצלמה. היכולת שלנו לתעד אותם היא פשוט כי אנחנו משוגעים כי צילמנו למעלה מ-1,500 שעות של חומר גלם. אז על כל דקה שאת רואה בסדרה, צולמו שעתיים. אחר כך אנשים אומרים 'איך היה לך את המזל להיות בדיוק ברגע הדרמטי הזה?', אז לא פשוט היינו שם גם בעוד המון רגעים אחרים".
העיסוק של האחים הימן בנושא המשפחה הוא לא עניין חדש. בעוד שכל אחד מהם אוחז ברזומה קולנועי מרשים מ"תומר והשרוטים" ו"בובות נייר" במקרה של תומר ועד "השומרוני הבודד" ו"סוף הסיפור" במקרה של ברק יחד הם יצרו את אחד הפרויקטים הדוקומנטריים המדוברים ביותר של השנים האחרונות, "בדרך הביתה", בו חקרו לעומק את משפחתם ואת הטרגדיות האישיות שלהם. הם לא נבהלים כשמציעים להם את האפשרות ש"משפחות" היא למעשה סוג של המשך לסדרה ההיא. "אבל 'בדרך הביתה' הוא פרויקט על משפחה שאנחנו מכירים היטב ומכירים את הדמויות, לא צריכים לעשות עליהן תחקיר, לא צריך לגרד אותן מהשכבות. כאן זה היה הרבה, הרבה יותר מורכב".
מהיכן מגיעה האובססיה הזו למשפחה?
ברק: "כנראה מהמקום שמשפחה, במיוחד בישראל, היא משהו שנמצא איתך תמיד. בכל רגע בחיים את חושבת עליו, מתעסקת בו, מתבאסת ממנו. זה נמצא בדי.אן.איי של החברה שלנו".
תומר: "אני חושב שהסדרה הזו ואני נזהר כשאני אומר את זה, כי אני שונא כשיוצרים מדברים על היצירה שלהם בלי שהבינה או התכוונה, אומרת משהו על השינוי הממש עמוק במושג 'משפחה' שקורה בעולם ובארץ, בצורה רדיקלית. הפורמט המשפחתי של גבר שמתחתן עם אישה ומביא איתה ילדים זה כבר כמעט ולא קיים. בעוד כמה שנים זה יהיה המקרה האזוטרי. וגם לא צריך להילחם, על להחזיק את הזוגיות, על להישאר בתוך הפורמט הזה. שזה בסדר לא להילחם על הדבר כמו בשירי אהבה של ז'ק ברל".
ובכל זאת, יש משהו ב"משפחות" שמרגיש כמו חיטוט בלתי פוסק בפצע הפרטי שלכם.
תומר: "כל צד קשה שיוצא מהגיבורים, כל קונפליקט וקושי, אני כל כך מבין אותו ומזדהה והוא עוזר לי לגדול כבנאדם. אם אני רואה אנשים שהכל אצלם על מי מנוחות, זה לא מעניין אותי. אני מכיר הכל, ממי מנוחות עד התהומות הכי גדולות. למשל, אני לא אבא, והיו לי שנים שחשבתי על אימוץ, ודרך אהוד ודבורה (משפחת לוי ח"ג) השאלה הזו נפתחת מאוד לעומק. ודרך הסיפור של סער, שנסע ללונדון, אתה מטפל בשאלה של לחיות בארץ או לא לחיות בארץ. גדלתי מהשהות איתם בתור בנאדם".
ברק: "נראה לי שזה נכון לגבי כל בנאדם שנכנס לך עמוק לתוך החיים, הוא משנה אותך. אנחנו נמצאים עם האנשים האלה 15 שעות ביום, איתם פיזית או בחדרי עריכה. זה מחלחל".
תומר: "אני חושב שזו הרפתקה שנכנסנו אליה ולא ידענו למה אנחנו נכנסים. אני לא יודע אם כל מי שהיה מעורב בסדרה הזו היה מסוגל להבין באיזה מסע מדובר. עברנו מסע אנושי מטורף. החיבור שלי לדמויות, אני חושב שגם לבני אדם מחוץ לסדרה, אבל בשנתיים האחרונות רק הסדרה היא החיים שלי הוא בנקודות החלשות ונקודות התורפה שלהם. אנשים באים אלי ואומרים 'איך היה לך כוח וסבלנות?', זה המקומות שמחברים אותי. לא בצורה מזויפת, אני פשוט כל כך מכיר את זה בעצמי. מכיר את כל הצדדים שלהם והשאלות שלהם והדיסוננסים שלהם".
מה היו הקשיים הכי גדולים בפרויקט מהסוג הזה?
ברק: אחד הסיבוכים הכי גדולים הוא שאתה נכנס לעובי הקורה של משפחה, שהיא בעצמה כמו כל משפחה, היא גם מגובשת וגם מפולגת ויש מחנות. ואז אם אתה חבר נורא טוב של איקס ממשפחה אחת, והוא מסוכסך עכשיו עם אחותו, שגם איתה אתה בקשר טוב זה מאוד מאוד מסובך. זה כמו שאת שואלת לאיזו משפחה הכי התחברתי ואני אומר לך באינסטינקט שלמשפחת לנקרי, אני מרגיש שבגדתי במשפחת מעוז ובמשפחת לנגר. אז בעצם, אם רצית או לא רצית, נכנסת לתוך המכניזם המשפחתי, וזה גם תיק מאוד כבד, אבל זה גם עוזר לך להבין את המשפחה יותר טוב ולהביא חומרים יותר טובים. הגיבורים יכולים היו להגיד לנו בכל רגע נתון שהם לא רוצים להמשיך להצטלם. זה מחייב אותך כבמאי וכאדם כל הזמן לאשרר את היחסים האלה ולהיות בדיאלוג מאוד כן וישיר עם הדמויות שלך, לפעמים קשה ומסובך. אבל עדיין דיאלוג. אז זה לא שחתמת על חוזה עם בנאדם וזהו פה, אם לא בא לו, הוא לא עונה לך לטלפון ומבריז לך מימי צילום".
תומר: "זה קרה לנו עם יונתן אחרי ברלין (פרק 10 שבו הוא נוסע לפגוש את אביו ח"ג) הוא היה מרוסק נפשית ולא רצה לדבר איתנו כמה חודשים. ולרגע היה חשש ממה יקרה אם לא ירצה לחזור, אבל יותר הטריד אותי ברמה האישית, מה יקרה אם הוא לא יסלח לי. בגלל זה גם אי אפשר לעשות את זה לבד. היו סיטואציות שבהן הרגשתי למשל שהרגשתי שאני לא יכול, או שקשה לי עם פעולות מסוימות של דמות כלשהי, העברתי את המושכות לברק. יש בינינו שותפות גורל שהיא שותפות מסובכת".
ברק: "שותפות גורל כזו שאי אפשר לקיים עם מישהו שהוא לא אח שלך. אם לא היינו אחים כבר מזמן היינו מפרקים את השותפות. שנינו חתומים על היצירה הזו, שנינו יצרנו אותה וביימנו אותה. כל אחד עשה מלא דברים ובסוף נוצר ביחד. יש בסדרה הזו דברים שתומר עשה כמעט בלי קשר אליי ואני עשיתי כמעט בלי קשר אליו. נראה לי שזה אחד הדברים הכי מסובכים השם שלך חתום על יצירה שיש בה חלקים שלא היה לך קשר אליהם בכלל. זה לחלוק את אחד הדברים הכי אינטימיים שיש. לא נראה לי שהיה אי פעם משפט אחד בפרק ששנינו לא עומדים מאחוריו".
רבתם?
ברק: "ברור. היו ריבים אבל לא בהכרח על רקע יצירתי, אלא כי אתה עובד כל כך הרבה עם בנאדם שאתה כבר לא יכול לסבול אותו".
המחויבות של האחים הימן לפרויקט הזה היא משהו שאפשר רק להביט בו מהצד בהשתאות, כמו גם הנאמנות לז'אנר וההתעקשות לגעת בנושאים שקרובים ללבם. עד היום סירבו להצעות לביים סדרות מיינסטרים כמו "מחוברים" או "מעושרות" וגם המעבר לפריים טיים לא בהכרח מעניין אותם. "אני, בחיים הקצרים שניתנו לי, שאני לא יודע מתי הם ייגמרו רוצה עד הנקודה שלוקחים לי את הפחמן הדו חמצני שלי, עד הרגע הזה, שהחיים שלי יהיו בעלי משמעות", אומר תומר.
"העשייה שלנו, הדברים שאנחנו עושים, גורמים לחיים שלי להיות בעלי משמעות מבחינתי. אני מאוד אוהב את 'מחוברים' למשל, יש שם סצנות בלתי נשכחות. אבל אולי אני קצת אולד פאשן - קשה לי עם הרעיון שאנשים מקבלים סכום כסף תמורת ההשתתפות, ולו בשל הסיכוי הקלוש ביותר שאנשים ייצרו סיטואציות לטובת הסדרה. אני מרגיש גם שיש לי יותר סיכוי להגן על הדמויות ולשמור עליהן בדרך שבה אנחנו עובדים. יש דרך לעשות דברים לעומק בלי להשאיר אדמה חרוכה, בלי להיות נצלן או חטטן".
גם הפרפקציוניזם שלהם הולך לפניהם, והחירות היצירתית שניתנה להם בערוץ 8 ("אפשר לומר שפחות או יותר נתנו לנו לעשות מה שאנחנו רוצים") רק הגבירה את הצורך לייצר סדרה מושלמת, לעיתים גם על חשבון ההפקה. "תביני, לפני שידור הפרק הראשון כבר היה לנו מערך עריכה שלם, ידענו בדיוק איזו משפחה נכנסת באיזה שבוע ומה הולך לקרות. היינו מאושרים וחשבנו שאנחנו רוברט מקי", מספר ברק.
"ואז, שבוע לפני העלייה החלטנו לשנות הכל. היו לנו המון דיונים על העניין הזה שכל משפחה חובקת איזשהו סוד או משבר, ולא הצלחנו להחליט באיזה שלב אתה חושף את הדבר הזה. זה עבר המון גלגולים. בסוף הבנו שאנחנו פורסים את כל הקלפים על השולחן, אתה אומר לצופה שאלה המשפחות ובשבוע הראשון מבינים מה הסיפור הדרמטי שלה. זו החלטה שעברנו לילות טרופי שינה עד שהיינו תמימי דעים לגביה. ערוץ שמונה דחה את שידורי הפרקים כי אמרנו להם שאנחנו לא מספיק שלמים איתם. היו פרקים שכבר היו ערוכים ומוכנים, ובסוף אמרנו שלא מעניין אותנו, פותחים הכל עד שנהיה שלמים עם זה. הרי אנחנו נמות, וזה מה שיישאר אחרינו".
תומר: "זה פרויקט מאוד שאפתני ומאתגר ויומרני, לקחת חמש משפחות, 20 גיבורים ואיך לגרום לכל הדבר הזה להיות פאזל גדול על הקיר בסופו של דבר".
ואתם מרגישים שעשיתם את זה?
תומר: "בואי נאמר ככה: אני מרגיש שבאף פרק לא וויתרנו וכל פרק יצא לעולם כמו סרט קטן ויצירה לעולם בפני עצמו".
הפרק האחרון של משפחות ישודר ביום רביעי (29.5) בערוץ 8 בשעה 22:00
האם תתגעגעו לגיבורי "משפחות"? ספרו לנו בפייסבוק
"משפחות" היא יצירה דוקומנטרית עדינה וחכמה שבורחת מהסנסציוני