קח חבורה של אנשים שלאו דווקא יש דמיון ביניהם, זרוק אותם לחלל אחד. הם לא חייבים לחבב זה את זה, אבל כל מה שכל אחד מהם יעשה ישפיע על כל השאר; ולכל החיים. זו לא תוכנית ריאליטי, זה הריאליטי עצמו וככה בנויות משפחות, כל המשפחות; אומללות כל אחת לפי דרכה. אין משפחה שאין לה סיפור, אין משפחה שלא חיה את הפער שבין האידיאל למציאות. אחרי שהעביר את משפחתו הפרטית במבחן האש של תיעוד ("בדרך הביתה", המופלאה), פנה תומר הימן לתעד כמה משפחות שאין לו קשר דם אליהן. למרות שאפשר לטעות לכאן ולכאן באותה מידה של דייקנות ועיקשות שהוא מטפל במשפחות האלו, הוא תיעד גם את משפחתו; ואת אותה מידת עדינות ואיפוק שבה תיעד את משפחתו, הוא מעניק גם למשפחות של "משפחות". לפרויקט הנוכחי הצטרף לתומר הימן גם ברק הימן, אחיו ודוקומנטריסט מוכשר ומצליח בפני עצמו. זהו לא שיתוף הפעולה הראשון בין השניים, ויחד הם היו אחראים גם ל"גשר על הוואדי".
כפי שאפשר היה לקרוא בכל הראיונות המקדימים לסדרה, "משפחות" משופעת בסיפורים מעניינים משפחת לוי שאימצה את אורן מגואטמלה, ומתמודדת היום עם צעיר שהוא גם מבריק וגם מסוכסך עם עצמו ובלתי אפשרי. משפחת זהבי ובה יואב זהבי, בנו מחוץ לנישואים של ירון לונדון דומה לו להפליא, וכמה? לאבהות ולדמות גברית בחייו. סער מעוז גיי שחי בלונדון, פתוח ולא מתנצל על חייו וגם נשא HIV; בן למשפחה דתית לאומית שלא יודעת איך ליישב אותו עם כל מה שהם מאמינים בו. משפחת לנקרי המלוכדת והחמה שפיספסה את העובדה שאם המשפחה, דינה, סבלה מחיים של אלימות. ואחרון חביב יונתן אגסי, כוכב פורנו שעדיין גר עם אמו ואחיו, והוא בלית ביטוי אחר "ילד של אמא".
"משפחות" הוא פרויקט שאפתני ומרשים מאוד, אפילו רק ברמת כוונותיו. 24 פרקים שחודרים אל גרעין היחסים של חמש משפחות שונות, משך שנה. אבל כוונות טובות יש להרבה יוצרים, משם ועד לתוצאות, עוברים בדרך כל מיני תחנות ובכל אחת מהן צריך לעשות את הבחירות. מה לצלם, מתי - אם בכלל - עוצרים, כמה מנצלים את המציאות לטובת סיפור, כמה מעוותים אותה; אפילו שאלות של מותר ואסור עולות בתיעוד מצבים אינטימיים. בשמונה הפרקים הראשונים של "משפחות", התוצאה בוהקת מבחירות טובות.
יותר מכל, מוכרחים לכבד את האחים הימן על הבריחה שלהם מסנסציוניות שהיא הפתרון הקל ביותר לדוקומנטריסט. גם הדגשים הניתנים בסיפורים שמספרים ההימנים יפים איזה תנאים כן יש באהבה ללא תנאי? קשה יותר לעמוד במבחנים כשמדובר בילדים מאומצים? האם ילדים מוכנים להכיר בהורים כבני אדם נפרדים? איפה עובר הגבול בין אהבה להזדקקות?
אם יש משהו שכבר ניתן לזהות, הרי שהוא הסגנון ההימני טביעת אצבע עדינה אבל נוכחת. איפוק מתמיד, שנותן לדרמה לייצר את עצמה, בלי מניפולציה. ההדרגתיות שבה נמסר לנו המידע על הדמויות שלנו, הבנייה הזהירה של החיבה בין הצופים ובין מושאי התיעוד, כל אלו מתאפשרים בזכות מיומנות הסיפור של האחים הימן. הבחירה המוקפדת של הסצינות, שבחלקן נראות כאילו שרירותיות, אבל אין בהן שום דבר אקראי. אם לסמוך על חותמת האיכות שיצרו לעצמם כל אחד מהאחים הימן בנפרד, וגם ביחד, אפשר להאמין שגם מה שלא פתור עכשיו, הוא זרעים, לקראת קציר סבלני ומאוחר יותר. ואחרי הכל, במאמר מוסגר, יש משהו לירי בעובדה שסדרה כל כך טעונה ומורכבת על משפחות, נוצרה על ידי שני אחים שבחרו זה בזה כשותפים לדרך.
מה אתם חשבתם על "משפחות"? דברו על זה בפייסבוק
"משפחות" משודרת בערוץ 8, כל ערב ב-22:00