"איש הפלדה": יעיל וענייני, אך סתמי ובינוני

מכל גיבורי-העל הקולנועיים, אף אחד לא הצליח לחלחל לתרבות הפופולרית כמו סופרמן. העובדה שדמותו עמדה בסוף שנות השבעים במרכז להיט הסופר-הירוז האמיתי הראשון בתולדות המסך הגדול, הפכה אותו לשם מוכר בכל בית. כראיה לכך, רוב השימושים במילה "סופרמן" בשלושת העשורים האחרונים בכלל לא קשורים להוליווד. חיפוש בארכיון הממוחשב של העיתונות העברית מלמד כי במשך השנים נהגו כלי התקשורת לאזכר את המושיע הכל-יכול כדי לפאר ספורטאים, מצביאים וכיוצא בכך. מצד אחר, כפי שכולנו חווינו, גם אנשים מן היישוב השתמשו בו, בדרך כלל על דרך השלילה – "איך אני אספיק לעשות את זה? אני לא סופרמן" או "אין מצב שתצליח, מי אתה חושב שאתה – סופרמן?" הם משפטים שכולנו אמרנו פעם לבוס או בן משפחה, למשל.

לכן, סופרמן עדיין עומד בליגה אחת לפחות מעל ספיידרמן, באטמן ואיירון-מן. אמנם, רק שני הסרטים הראשונים בכיכובו היו מוצלחים, והם נעשו בין סוף שנות השבעים לתחילת האייטיז. מאז, הוא היה קורבן לשלל ניסיונות קולנועיים כושלים להתמודד עם דמותו – חלקם נפלו עוד לפני הצילומים, אחרים הגיעו לאקרנים אך הנחילו לקהל אכזבה מרה. אך הראשוניות של הגיבור הקולנועי, יחד עם הפופולריות של הקומיקס עליו הוא מבוסס ושל סדרות הטלוויזיה שנעשו על אודותיו ("לואיס וקלארק" ו"סמולוויל"), הבטיחה את נצחיותו ואת העניין התמידי בו.

לפיכך לא פלא שנבנתה השנה ציפייה כה אדירה לקראת הפרק החדש במעלליו, "איש הפלדה". אפשר גם היה להבין מדוע נולדה תקווה, כי במקרה זה האליל האגדי באמת ישכיל לקום לתחייה ולשוב למקומו הטבעי – אחרי הכל, הפעם שרביט הבימוי הופקד בידיו של זאק סניידר, מי שביים יצירות מוערכות בסדר הגודל של "השומרים", ובצדו ניצב כמפיק כריסטופר נולאן, מי שחתום על טרילוגיית "באטמן", ככל הנראה הפנינה המשובחת בעולם גיבורי-העל הקולנועי. אך למרות הנוכחות של שניהם וההשקעה העצומה, הגלגול המחודש אינו משכיל להתעלות כראוי, ונותר סתמי למדי.

עם זאת, יש ל"איש הפלדה" נקודת זכות אחת: אף שאינו קצר במיוחד (כ-144 דקות), הוא יעיל וענייני. בהתאם לכך, אנחנו נכנסים ישר לעניינים וסניידר לא מבזבז זמן בניסיונו לחזור למקורותיו של סופרמן. כתוצאה מזאת, איילת זורר בדמות אמו מופיעה על המסך רק בעשר הדקות הראשונות, בהן אנו צופים בה ובאביו (ראסל קרואו) שולחים אותו כתינוק אל כדור הארץ רגע לפני שכוכבם קריפטון ייחרב. אז, חיש-קל, עוברות להם עשרות שנים, ואנו מדלגים על ילדותו של גיבור-העל ופוגשים אותו בשעה שהוא כבר גבר בן 33. את מה שקרה לו על כדור הארץ לפני כן נגלה מדי פעם בפלאשבקים, וכך הסרט יכול להתקדם במרץ לעבר קו העלילה המרכזי שלו.

במסגרת זו, נאלץ סופרמן להתעמת עם רוח זדונית מהעבר – גנרל זוד, בגילומו של מייקל שאנון, אויביו של אביו מימי קריפטון, המגיע לכדור הארץ כדי להשתלט עליו. לשם כך הוא מבקש לנפנף ממנו את כל בני האנוש, ובתור התחלה להיפרע מן החייזר שהפך לאחד מהם. אך בצד ארכי-רשע זה, מציג הסרט גם כמה דמויות טובות לב. בראשן, קווין קוסטנר כאב המאמץ של הגיבור, המלמד אותו להגיש את הלחי השנייה (וזה רק אחד מבין האזכורים הסמליים הרבים לישו). כמו כן, מובן שגם בסרט זה אנו פוגשים את מושא האהבה של הסופר-הירו: העיתונאית לואיס ליין, כאן בגילומה של איימי אדמס.

אם כך, סניידר והתסריטאי המיומן שלו, דייוויד גויר, משכילים למצוא חומרי גלם מבטיחים ולסדר אותם על השולחן באופן שנראה מעורר תאבון. אך מכאן והלאה, לא עולה בידיהם לרקוח מכך תבשיל טעים, ולמען האמת, התוצאה חסרת טעם לגמרי – לא טוב ולא רע. הסרט הזה, בסיכומו של דבר, הוא כמו פרוסת לחם שחור בין שתי פרוסות לחם לבן. אין בו ערך מוסף ואין לו שמץ של נשמה.

יש לכך סיבות רבות, ואפילו סופרמן היה מתקשה להספיק למנות את כולן, כך שברוח הקורקטית של הסרט, ניתן להסתפק בכמה מרכזיות. ראשית כל, הופעתו של הבריטי האלמוני הנרי קאוויל, העוטה לראשונה את חליפתו של גיבור-העל ועושה זאת ללא מעוף. אמנם השחקן עשוי לתלפיות כמתבקש, אבל לאורך כל הדרך נראה כמו גוש עצום של בשר ותו לא. כריסטופר ריב סבל בזמנו מהזיהוי המוחלט שלו עם דמות הסופר-הירו, שמנע ממנו לקבל בהמשך הצעות לתפקידים מעניינים אחרים ולמעשה חיסל לו את הקריירה. ליורשו הצעיר אין מה לחשוש מכך – התצוגה שלו כה נטולת כריזמה וייחוד, שקשה יהיה בכלל לזכור את קיומו ב"איש הפלדה". ספק אפילו אם תזהו את הברנש לו תפגשו אותו במסיבה בעוד שבוע.

בצדו, נדמה כי מייקל שאנון אינו מגלם את הגנרל זוד, אלא פשוט עושה חיקוי של עצמו. התחושה היא שאפשר להחליף בין הקטעים בכיכובו כאן וב"אייסמן" הטרי גם כן, ואיש לא ישים לב להבדל. אימרת שפר ידועה גורסת כי רמתו של סרט שווה לאיכות הארכי-נבל שלו, ובהתאם לכך חיוורונו של הארכי-נבל כאן מקרין על המוצר כולו.

נוסף לכך, לא רק באיש הרע אין מספיק בשר, אלא גם בהיפוך המוחלט שלו. בהתאם לזאת, לרגע לא ברור מה מוצא סופרמן בלואיס ליין. בין השניים לא מורגשת שום כימיה, וההתאהבות ביניהם נדמית מופרכת לגמרי. בהקשר זה, "איש הפלדה" כושל לחלוטין בעיצוב העולם האנושי שגיבור-העל מאמץ לחיקו בעוצמה כה גדולה. בידיהם של סניידר וגויר, כדור הארץ נראה כעיר רפאים, שכולם בו מתים מבפנים ולכן לא ברורה כל כך המוטיבציה של המשיח הכל-יכול לשמור על חיי תושביו.

גם כשאלה עומדים בסכנת מוות, הסרט לא משכיל להתרומם. סניידר נהנה לחולל הרס וגם בסטנדרטים של שוברי קופות אמריקאים, "איש הפלדה" מציג מספר אסטרונומי של נזקים חומריים ואבידות בנפש – התקשורת בארצות הברית בדקה ומצאה שמתים במהלכו כ-130 אלף איש, ונגרמים הפסדים של שני טריליון דולר. למרות זאת, סצינות החורבן גנריות לגמרי, וכוללות תמונות מוכרות לעייפה של אנשים חסרי אופי שבאותה מידה יכולים היו להיות יצירי מחשב, הרצים בבהלה מעל אדמה חרוכה וגורדי שחקים מתמוטטים. בקיצור, כל מה שכבר ראינו בטריילר של "מלחמת העולם Z", רק ארוך יותר.

המחסור של הסרט בשאר רוח מתבטא לא רק בקטעים הבומבסטיים, אלא גם בפרטים הקטנים יותר. למשל, התסריט המרובע שלו מתעקש להיצמד למסלול המקורי של סופרמן, ולתאר כיצד הוא בוחר להתערות בחברה האנושית דרך השתלבותו בעולם העיתונות. "איש הפלדה" אף מרבה לעשות ומפליג בשבחי ההסבה המקצועית הזו, שמוצגת כמי שתעניק לדמות כוח והשפעה בקרב בני האדם. אבל אם אפילו סטודנטים לתקשורת בימינו לא רוצים להיות עיתונאים, אז למה שגיבור-העל האימתני ביקום יחפוץ בכך?

לו רק היתה ליוצרים מידה של חוש הומור, הם היו יכולים לתאר כיצד במקום עיתונאי, סופרמן נהיה בלוגר, אושיית פייסבוק, יחצן, דובר או לוביסט. לא חסרות אופציות תסריטאיות שהיו מקנות ל"איש הפלדה" רלוונטיות ועוקץ, אך הסרט מתנזר מהברקות מחויכות. למעשה, במשך יותר משעתיים לא ניתן לספור בו ולו בדיחה אחת.

בהתאם לכך, אין בו את האירוניה והשנינות של "איירון מן". גם אין לו את הרומנטיות הילדותית של "ספיידרמן המופלא", ומובן שאין מה לדבר על המורכבות האפלולית של "האביר האפל". תחת זאת, אנו מוצאים בסרט האמריקאי שלל מסרים פטריוטיים ונוצריים ישירים, חמורי סבר ובטוחים בצדקתם.

אלה מוגשים באופן זעוף, ממושמע, מסודר ורציני להפליא. לכן נוצרת התחושה שאנו מאזינים לדברי תוכחה של כומר או קצין, או של מורה זעוף שמחלק ציונים מחמירים. אך מובן שאלה דווקא הצופים שצריכים להעניק ציון לסרט, והוא לא גבוה.

מבחינה מסחרית, אולפני וורנר יכולים אולי לטפוח לעצמם על השכם, שכן "איש הפלדה" מרסק קופות. אך את ההישג הזה אפשר לייחס בעיקר לציפייה האדירה לקראתו ולעבודת השיווק המסיבית. העובדה שחבריהם בפוקס הכריזו עתה על תאריכי הפצה לפרקים 4-3 של "ספיידרמן" עוד לפני שהגיע הפרק השני בסדרה והתקבלה תגובת הקהל אליו, מלמדת עד כמה הוליווד משוכנעת היום ביכולתה למכור סרטי גיבורי-על אם רק תדחוף אותם באופן אגרסיבי מספיק.

בדיוק בגלל זה מיהרו עתה בוורנר להכריז על פרק נוסף במעלליו של האורח הכל-יכול מקריפטון. אין לזה שום קשר להישגיו האמנותיים – עוד לפני הצפייה אפשר היה לחתום על כך ש"איש הפלדה" יזכה בהמשכון, בין אם יתגלה שהוא מתרומם לגבהים ובין אם יתחוור שהוא מדשדש בסתמיות ובינוניות. למרבה האכזבה, האופציה השנייה התבררה כנכונה, והגלגול המחודש אינו משכיל ליישר קו עם המעמד האגדי של המיתולוגיה. לכן, בעמדנו מול הסרט המאכזב שכה רחוק מלהגשים את הציפיות שלנו מאליל ילדותנו, אין מנוס אלא לשלוף את אחד הפתגמים הנושנים שנקשרו בשמו של גיבור העל ולומר לו – "מי אתה חושב שאתה? אתה לא סופרמן!".