שלמה המלך
רעננות, יצירתיות, מקוריות זה לא עניין של גיל. בטח אם אתם שואלים את אחד האמנים הישראלים הייחודיים ביותר, שלמה בר, איש "הברירה הטבעית" ("ילדים זה שמחה", "אצלנו בכפר טודרא") שמאתגר את המוזיקה הישראלית למעלה משלושה עשורים וחוגג בדיוק כעת יום הולדת 70, כשהוא ממשיך ליצור, להלחין, לשיר ולהופיע, והפעם במסגרת הסופר-גרופ נקודת מפגש, הכוללת מלבדו את מיקי שביב ("טנגו"), מאיר ישראל ("תמוז", שלמה ארצי), המעבד האגדי עדי רנרט, יעל אופנבך ואילן בן-עמי (שניהם חברי "הברירה הטבעית").
הכעס והמודעות של בר, שפרץ לתודעה בשנות ה-70 במחזה "קריזה" שביטא את מצוקותיהם של תושבי עיירות הפיתוח, לא שככו. "המצב לא השתנה באופן מהותי מאז 'קריזה' עדיין, המשאבים הכספיים והתרבותיים יושבים בידיים מאוד מצומצמות. כדי לשנות נחוץ פה צדק חברתי אמיתי, צדק אמנותי אמיתי. העם זועק למנהיגות מוסרית", הוא אומר, ובמקביל מאוכזב גם ממצבה של המוזיקה בארץ, ובעיקר מדלות המילים: "מפריע לי שהטקסטים היום מאוד דלוחים. ככל שהטקסט בשפה איכותי וגבוה יותר, גם המוזיקה המתבקשת ממנו טובה ומעניינת יותר. לצערי אנחנו בתקופה של מסחר. פעם היו מבדילים בבירור בין זמר לזמר, היום רבים נשמעים אותו הדבר, שרים על אותם הנושאים, כאילו להיות מפורסם הפך למקצוע. לא חשוב באיזה תחום ומפורסם במה. אני, מתחילת הקריירה שמתי לעצמי במרכז את השפה העברית והשירה העברית. אני מאוד קשור לשפה שלנו, יש בה המון - אני אוהב את המיסטיקה הלא נודעת שבה, את הנסתר".
- מה אתה מאחל לעצמך?
"בריאות ופוריות במוזיקה. לזכות בהכרה עצמית, לדעת את עצמי, לא לוותר איפה שצריך ולוותר איפה שכן צריך ולדעת את ההבדל ביניהם. אני חושב שאני אדם מאושר שעושה ומתקיים ממה שהוא אוהב. ללא פשרה. אני מודה לאל שמתאפשר לי לחיות ככה. זאת אחת התקופות המאושרות שלי, אין לי שאיפות דמיוניות ואיפה שאני יושב היום, אחרי מחשבות מייסרות, אני מבין שאני שמח בחלקי".
שלמה בר יעלה הערב להופעת יום הולדת חגיגית עם נקודת מפגש, במועדון הזאפה בתל אביב.
שירים, עד כאן
יש איזו תפישה תמוהה, אך קיימת, מוכרת ומקובלת, המתייחסת ל"שירים שאסור לגעת בהם". קלאסיקות, שירים גדולים, עם ביצוע קאנוני כה מובהק, כה משמעותי, כה אהוב, כה מדויק, שכל גרסת כיסוי תחוויר לידו במקרה הטוב, ותפגע בכבודו במקרה הרע. כמובן שמדובר בקשקוש מוחלט: אמנים צריכים לשבור צלמים מקודשים, לשחוט פרות קדושות מטאפוריות, ובהקשר חיובי יותר - להעניק לקלאסיקות פרשנות חדשה, ולהציע נקודת מבט אחרת. בתעשייה מוזיקלית כמו של ישראל, שבה קאבר הוא כרטיס ביקור שיש כמעט לכל יוצר מתחיל ופרויקטים של חידושי שירים יוצאים בה מדי חג (ואף מילה על "עבודה עברית"), הדיון בדבר הכבוד לשירים נערך מעת לעת, בטח כשמדובר בקטגוריה המעורפלת של "שירי ארץ ישראל". בתוך הוויכוח הזה ניתנת תשומת לב מיוחדת ב-15 השנים האחרונות - מאז הגרסה המהפנטת של זהבה בן ל"זמר שלוש התשובות" של רבקה זהר - לתופעת הקאוורים הים-תיכוניים לנכסי צאן ברזל (זכורים למשל "חלומות" של אייל גולן ו"את תלכי בשדה" של שלומי סרנגה). יש מי שיטען שהמקור לתופעה הזו הוא רצון האמנים להתקבל לתוך לבו של הקונצנזוס האשכנזי, ולכבוש את המקומות שעודם סגורים בפניהם רוב הזמן.
את "שירי ארץ-אהבה" החדש, שבו עמיר בניון שר את גרסאותיו ל-12 קלאסיקות (לא כולן, אגב, מהקאנון של שירי ארץ ישראל, אבל זוהי רוח הדברים), מתבקש לטעון במשמעות חברתית-פוליטית שכזאת: הרי בניון, מגדולי המבצעים הישראלים בדור האחרון, הוא אמן נון-קונפורמיסט במהותו שלא מחביא את דעותיו ולא חוש?ך שבטו מאיש, ובעבר כבר מתח ביקורת על מרכזי הכובד של תעשיית המוזיקה בישראל. אבל פוליטיקה לחוד ומוזיקה לחוד "שירי ארץ-אהבה" הוא קטסטרופה, אלבום שמאכזב שיר אחרי שיר, שלא מכבד את השירים שבניון מבקש להוקיר, ועוד פחות מזה את בניון עצמו.
מילה אחת שיכולה לתאר היטב את האלבום בפשטות היא הגזמה. בניון נסחף עם העיבודים שלו, בעיקר בשירה, ולעתים סוטה ממש מן הלחן והולך לאיבוד בתוך הסלסולים שלו ("שדות גולדברג", למשל). ניסיונות האלקטרוניקה שלו ב"נאסף תשרי" מביישים את האיש שעשה את "שלכת". "אחרי עשרים שנה" סתם משעמם, רחוק שנות אור מהביצוע מלא הנשמה של אתי אנקרי, ו"פגישה לאין קץ", אחד השיר המושלמים שנוצרו בארץ, חיבור בלתי נתפש של טקסט אלתרמני יפהפה ולחן נדיר אפילו במונחים של נעמי שמר - מפגש הענקים הזה נשמע אצל בניון כמו מופת של חוסר השראה. "ילדות נשכחת", "משירי ארץ אהבתי", "סוף לסיפור" בכולם ההיסחפות האובר-דרמטית בעיבודים ובשירה פוגמת קשות בתוצאה הסופית, וזו לא משימה קלה כשמדובר בשירים כל כך יפים, מבית היוצר של לאה גולדברג, יהודית רביץ, נתן יונתן, אהוד מנור, יענקלה רוטבליט, שלמה ארצי, מאיר אריאל, אהוד בנאי, עוזי חיטמן ואחרים. יוצא דופן הוא השיר הסוגר, "אל בורות המים" של נעמי שמר (שמחר יצוין יום השנה למותה) שמוציא מבניון ביצוע מרגש, עדין ומיוחד.
קאבר טוב חושף משמעויות, מגלה אמיתות חדשות, מציג את התמונה כולה באור אחר או, בשיטה ההפוכה, נצמד למקור עם ניואנסים קלים כדי להגיע לתוצאה מכובדת ומכבדת, כפי שבניון אמנם ביקש לעשות. אך הגנן השקה את הפרחים מרוב אהבה בהרבה יותר מדי מים. אולי בכל זאת יש כאן טקסט פוליטי: ממש כמו המתקפה החוץ-מוזיקלית הבוטה של בניון בפרשת "אני אחיך", גם כאן כוונות טובות (ומותר מאמין בכוונות הטובות של בניון) מובילות למעשים מביכים. חבל.
סינגלים חדשים
נקמת הטרקטור עד אן (בגלות)
עצב עמוק ("משחק של דמעות"), פיוטים ("אדון הסליחות") ושירי משוררים (פרויקט "בללי, רביץ, רביקוביץ'") היו תמיד בין חומרי הגלם של אבי בללי. כל אלה מתלכדים לפרויקט חדש ומסקרן של הלהקה, המוקדש כולו לשירי רבי משה אבן עזרא. כמו תמיד אצל החבורה הזו, זה אחר ויפה בו בזמן.
יולנטה רוצי יולנטה
"רוצי יולנטה" הוא שיר בכורה מאלבום בכורה בהפקת אמיר גרומן (איש מריונטה סול), שסופרלטיבים עליו מסתובבים כבר זמן מה. עם קול שמזכיר באופן מדהים את יהודית רביץ וטקסט מרגש, יולנטה היא מהקולות הנשיים המעניינים שצצו בשנה האחרונה.
משינה לב שבור ביום מושלם
איחולי החלמה כנים ליובל בנאי אבל מעבר לזה, עצוב שדברים כאלה הופכים להיות יותר מעניינים מהמוזיקה של הלהקה שלו, משינה. השיר החדש שלהם, בהפקה משותפת עם רע מוכיח, מתחזה במשהו לחומרים של משינה הצעירה, אבל מתגלה מדי שורה בריקנותו ובקלישותו ("מבחוץ אני שותק, מבפנים אני צועק ... מרחקים הם לפעמים תקווה, אין מנעול לאהבה").
סיסטם עאלי עלא באלי
אין מילה אחרת לסינגל הבכורה של סיסטם עאלי, מלבד מדליק. ההרכב היפואי שראשיתו כבר ב-2006 מגיש היפ הופ אנרגטי במגוון של שפות (בין היתר ערבית, עברית ורוסית) וקולות. גם אם לפעמים קשה לעקוב אחרי הקצב המהיר מאוד, ברגעים הטובים זה נשמע מעולה.
שיר אחד בשבוע
המוני ברזילאים מוחים בימים האחרונים נגד שירותי רווחה שפשטו את הרגל, תחבורה ציבורית לקויה ומתייקרת ומשרדים ממשלתיים מושחתים, כשברקע השקעת הענק באירועי ספורט כמו גביע הקונפדרציות, המונדיאל והאולימפיאדה. בעוד אנו עוקבים אחריהם כאן, מנהיג להקת "האנשים" דרור שוסטק כתב על ברזיל מנקודת מבטו כמטייל, על ארץ שבה "כולם שווים בעין האקדח ובשפתי הנשיקה".