חנוך לוין לא היה בעסקי המצב רוח הטוב. בשביל זה צריך את מידת קלות הדעת וההדחקה שמאפשרים לשכוח. הוא זה שמשתרך בסוף הטיול המאורגן שהוא היומיום, מניד בראשו על הטיפשות והיהירות שמוציאות אדם מנוחיות ביתו להתגרות באיתני הטבע. מונה את כל הסכנות שיכולות להתנכל לחיים השבריריים, חיים שממילא אולי היה עדיף שלא לחיותם. "כמה משפיל להיות אדם", אומר לוין ב"הילד חולם"; גם השפלה, וגם הכרה בה זהו הייחוד של המין האנושי, וגם מה שהופך אותו לטרגי מבין כל הזנים.
אז מורל גבוה לא, אבל הומור אכזרי כן. וגם, למרות שלא על פני השטח חמלה. החמלה של מי שמבין שכולנו דגים מלוחים שמפרפרים באותה חבית, נאבקים זה בזה על מקום קצת יותר טוב, רק רגע לפני שגם אנחנו נהפוך ללא כלום. מבין המחזות הקומיים של לוין, אפשר לחלץ לא מעט סימנים לתדר הלוויני הרגיש; את המקומות שמבין השורות הצולפניות מסתננת גם האנחה המשותפת. שגם בה, בלית דבר מה אחר, יש חמימות ושייכות. אבל אלו הטרגדיות של לוין שבהן אפשר למצוא עד כמה הוא הבין, ותיעב, וחמל על היצור הטיפשי, היומרני והמפוספס שהוא בן האדם.
מחר נועל את שעריו פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי הראשון, שהעלה מחדש את "אשכבה" בגרסתו הישראלית (מלאת היופי, המונומנטלית ועותקת הנשימה) ואירח את זו הסלובנית (המינימליסטית, הצייקנית והטכנית הרבה יותר). לא בכל מחזותיו נתן חנוך לוין את הזכות לקתארזיס כלשהו. כמו ברטולד ברכט בשעתו, העדיף שאת המועקה הלא פתירה ניקח הביתה, ניקח לעבודה, ניקח איתנו ולא נניח לה להתמסמס. ולא עשה זאת משנאה, או מחיבת גרוטסקה, דווקא להיפך, ההיפך הגמור רק מי שמסוגל לכמוה עד כדי כך ולקוות ליופי, מסוגל גם שיישבר לו הלב מול היומיומי.
מכל מחזותיו, "אשכבה" הוא אולי זה שלכד באופן הבהיר ביותר את התשובה לשאלה "מהו אדם", על פי לוין. הפעם לא היה זה העיסוק בפרופיל הישראלי הפוליטי והחברתי; לא פיצוח הגנום היהודי החרדתי והגלותי, אלא מתן תשובה לכוחות הרחבים והאוניברסליים יותר שמסובבים את העולם. בעצם יש ב"אשכבה" הכל מוות, חיים, סקס, אהבה, בדידות, יופי וכיעור. "אשכבה" היה המחזה האחרון שכתב וההצגה האחרונה שביים לפני מותו; ולא רק חשבון נפש כללי עורך בו לוין, גם רשימת מצאי פרטית מאוד של מי שיודע כי הוא עומד למות. ובעצם תמיד ידע, ובעצם - אולי מאז מות אביו בגיל צעיר, ככל הנראה ממש לנגד עיניו של חנוך הילד - תמיד הכין את עצמו ואת סביבתו לעובדה הפרוזאית הזו.
"יום אחד תרגיש חלוש'קלה,
יהיה מיחוש'קלה,
רופא ירביץ משמוש'קלה,
ימצא שם איזה גוש'קלה,
והמצב אנוש'קלה,
ולאחר-יאוש'קלה,
ונשיקה למוש'קלה,
חיבוק לזוש'קלה,
והופ
סוף לקשקוש'קלה".
מתוך המערכה האחרונה ל"אשכבה".
"אשכבה" מבוסס על שלושה סיפורים של אנטון צ'כוב "כינורו של רוטשילד"; "יגון" ו"בבקעה". דווקא צ'כוב, לא פחות מההומניסט הגדול של הספרות הרוסית הקלאסית, הוא ההשראה לחנוך לוין כאן. סופר החמלה, ומי שריכך במילותיו את חצץ היומיום, הוא שתרם מיצירתו לבסיס עליו "אשכבה" מתנוססת. סיפורו של בונה ארונות הקבורה שעד למות אשתו לא הכיר בה ובאהבתו אליה; העגלון הבודד שאין לו קהל לייסורים על מות בנו לפני שבוע; הנערה המשרתת המחפשת עזרה לתינוקה ששפכו עליו דלי מים רותחים. מוות, ויגון ובדידות, וכל אחד ביגונו שלו העיוור, ומתנגשים זה בזה רק לשברירי רגע חסד.
ואם לא שווים החיים לחיותם, אז למה בכל זאת לטרוח? ואם הם מבטיחים בעיקר מוות, חולי ובדידות, וכל השאר לא הבטחה אלא "זכות יתר" כפי שלוין אומר למה להיוולד בכלל? אולי בשביל אותם שברירים. כשמציע בונה ארונות הקבורה הקמצן וגס הלב, לבנות על חשבונו ארון קבורה קטן לתינוקה המת של הנערה, הוא גואל משהו שלא ידע שאבד לו. וגם אם בני האדם לא מקשיבים לעגלון השכול שעוד לא סיפר לאף אחד על בנו שהיה ואיננו, לפחות יש לו הסוס שלו המקשיב בחייתיות, לפחות אותו. וגם מלאכים יש ב"אשכבה", שלושה מלאכים שיודעים שאם רע ומר עכשיו, אז הלאה כבר טוב יותר, או לפחות שקט ונטול חרטות.וגם אם הכל הוא קשקוש, ולא סתם אלא קשקוש'קלה, אז לחיות בשביל לספר עליו, ממש כפי שחנוך לוין עשה. זה איכשהו, הופך את היאוש'קלה ליותר נוח ובטוח שלהרבה יותר יפה.
פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי
לקראת פסטיבל הצגות חנוך לוין - על הציניקן המרגש מכולם