לקראת פסטיבל הצגות חנוך לוין - על הציניקן המרגש מכולם

      מרגע שהחל להתפרסם, סירב חנוך לוין להתראיין והשאיר את המילים הרבות שכתב לדבר בשמו. איזה מסר, אם בכלל, השאיר לנו הציניקן בעל הנפש העדינה כל כך?

      • חנוך לוין
      יובל בן עמי

      דנמרק היא ארץ יפה, פחות או יותר מושלמת. ניתן להתנתק בה ממשקלה של הישראליות, על כוס בירה ועם נוף לכרי מרעה רכים. מול נוף כזה ישבתי בקיץ של שנת 1999 כשנודע לי שחנוך לוין מת.

      המילים "חנוך לוין", יש בהן את הכח להעתיק את הדעת אפילו מיופיה של דנמרק. היא מיד מתמלאת בניחוחות עוף מכובס: ניחוחותיה של דירת עולים מפולין ברחוב תל-אביבי מצ'וקמק. גם דיירי הדירה מצ'וקמקים. לו קוראים צ'יקמוקפיש, ולה צ'יקמקולה. יש לה נזלת על האצבע (היא הרגע חיטטה) ולכן היא מסרבת לאחוז ביד בעלה ומתעורר משבר בחיי נישואיהם. באמבטיה שלהם חיה גולדה, ומעבר לרחוב מוצא להורג איוב התנ"כי, כשהוא משופד על מוט מחודד של עץ, שקצהו נעוץ לו ברקטום.

      לא ידעתי מה לעשות. להתאבל? איך מבטאים רגש כלפי אדם שעולם הדימויים שלו עשוי מנזלת ומוות? אין ספק, לוין היה המחזאי המקורי ביותר שעמד לתרבות העברית, איש שהדהים אותי לאורך שנים, ובכל זאת – נזלת. יצאתי לטיול ולהרהור. בחוץ היה יום קיץ יפה ועצי הטיילת סוככו על מי הפיורד. נזכרתי בשיר: "אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק, אדם שר שירים כי הים הוא עמוק," ופתאום התרגשתי מאוד. פתאום הבנתי.

      גם השיר הזה, "מה אכפת לציפור", הוא מופת של ציניות, אבל הציניות הזו היא צער נוכח האימפוטנטיות של רגש עצום, וצער הרי הוא רגש בעצמו. "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?" העולם, הנהדר, מתעלם מרגשותיו של האדם. לוין היה יוצר גדול בדיוק משום שהעולם שהציג מלא רגש, ומלא בתבוסתו של הרגש. זהו עולם מלא כאב והחמצה, עולם מלא באהבה וחמלה שכמעט כמעט מנצחות, אבל שלא מנצחות. ובזכות אי נצחונן, התיאטרון שלו ענק כל כך.

      עוד בוואלה! NEWS

      תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

      פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
      לכתבה המלאה

      גם האדם אצל לוין מתעלם מרגשותיו הוא. הגיבורים במחזה "סוחרי גומי" מסרבים להתמסר לאהבה גם כאשר ניתנת להם, עשרים שנה אחרי סירובם הראשון, הזדמנות נוספת. שמו של המחזה נגזר מסחורה של עשרת אלפים קונדומים, אותם מקבל אחד הגיבורים בירושה באביו. במונולוג נהדר אחד עומד היורש על קבר האב, אומר קדיש ואז פורץ בדמעות: "אבא, מה הורשת לי, ומה השארת לי, ועם מה תקעת אותי בעולם הזה, שבו גם בלי גומי אני לא יודע מה אני עושה?" הוא כורע תחת הרגש, ואילו אנחנו, היושבים בקהל, מתנכרים לכאבו ופורצים בצחוק. במקביל אנו גם לא מתנכרים, ופרצנו בצחוק בכדי שלא לפרוץ בבכי – זו אולי תמצית הלוויניות, צחוק שמסתיר בכי, ניכור שמסוכך על קירבה בלתי נסבלת.

      הוגה מזוודת הקונדומים נולד בתל אביב בשנת 1943 לשני הורים שעלו מפולין. בשנות השישים, כסטודנט באוניברסיטת תל אביב החל לפרסם קטעי סאטירה פוליטית בשם "דף האחוריים של חנוך לוין", בעמודו האחרון של עיתון הסטודנטים "דורבן", כמה מוקדם פיתח את תפישת עולמו האחוריימית? באחד הראיונות היחידים שהעניק, כשהחל מתבלט כמחזאי בראשית שנות השבעים, נשאל על ידי העיתונאי עמנואל בר קדמא, האם "השנאה הסביבתית" שלו היא מלידה. לוין השיב: "מלידה, אני חושב. אבל אין זו שנאה לשמה. אתה הרי רואה את העולם, לא?"

      לגבי מקורות שפתו האמנותית, ידוע לנו עוד פחות. המראיינים רצו לשמוע על תגובת הקהל לפרובוקציות שבקברטים הפוליטיים "מלכת אמבטיה" ו"את אני והמלחמה הבאה". הם שאלו רק מעט על יחסו לברכט ולארטונן ארטו. הם ראו בו פרובוקטור, לא גאון. כשהחל כוכבו לדרוך, חדל לוין להתראיין. רסיסי המציאות בהם השתמש, לעומת זאת, מוכרים לנו היטב. לוין אמנם מצליח להיות מחזאי של העולם כולו, אנושי ולא נישתי, אבל לנו כישראלים יש גישה מיוחדת לאמירתו. יותר מכל הוא מזוהה עם קריקטורות של ישראל האשכנזית. יאקיש ופופצ'ה שלו מתרחש במעין פולין דמיונית, ואילו מרבית יתר מחזותיו - בתל אביב מינורית ומהוהה. כאלה הם "חפץ", "מלאכת החיים", "אורזי מזוודות", "פופר", "סוחרי גומי", "יעקובי וליידנטל", "הרטיטי את לבי" ואחרים.

      מתוך "הילד חולם"

      בתוך ישראל העלובה הזאת, חולמים אנשים על ארצות אחרות, על דנמרק, ארץ יפה, פחות או יותר מושלמת. ניתן להתנתק בה ממשקלה של הישראליות. במערכון בשם "מחכים לבחורה שוויצרית", קמלה אט אט פנטזיית הבחורה השווייצרית והופכת לאנטי-פנטזיה ישראלית מאוד. לוין היה ממית חלומות, אבל שוב: כדי להמית אותם, היה עליו לברוא אותם. לא היה כמוהו יוצק תקוות בלב הדמויות והקהל, תקווה שהבחורה השווייצרית תבוא, ושבכל זאת תהיה שווייצרית, שמישהו יקנה את עשרת אלפים הקונדומים, שיהיה אכפת לציפור.

      במרבית המחזות המקומיים של לוין טמון גם מוטיב של אכזריות הדדית. את הקלישאה על הפולניה הפאסיבית-אגרסיבית הוא הפך למציאות תיאטרלית, שבה החברה כולה סובלת מהפרעה נפשית אנטי-סוציאלית. ההפרעה הזאת אמיתית, ויש לה גם שם אחר: צלקת השואה. רק בעשור האחרון של חייו, במחזה האפי "הילד חולם", בו נפרם חלום האושר המשפחתי אל תוך מציאות של פליטות וסכנה, נרמז רמז עבה יותר למצוקה ההיסטורית שמתחת ליתר המצוקות.

      "הילד חולם" שייך למחזות המיתיים של לוין, שמתרחשים הרחק מרחוב בוגרשוב. כזהו, למשל "יסורי איוב" האכזרי והמושלם. מחזהו האחרון שאותו זכה לביים, "אשכבה", מתרחש במזרח אירופה לילית וקודרת, והוא מבוסס על שלושה סיפורים של צ'כוב. לוין סיים את דרכו במחווה ליוצר שהשפיע עליו. הוא שב והביט לעבר חבלי שורשיה של קהילתו, אבל בעיניים אחרות לחלוטין מאלה שחיברו את יאקיש ופופצ'ה הליצני. האחוריים עברו כברת דרך, בלי להתכחש או להתנכר למה שפעם היו.

      לאורך הדרך לוין התרחק בהדרגה מחומר פוליטי באופן גלוי, אבל לא חדל להיות פוליטי. הביקורת מכוונת לא רק למנהיגים, אלא גם כלפי העם. שנים רבות לפני שהפכו מפלגות מרכז לאופנה כאן, שרה מקהלה בניצוחו: "אנחנו אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור, אצבע בתחת ושיר בגרון, כי טוב, מסריח וחם". אלה אינן שורות שיש בהן קבלה רבה. מצד שני, אדם לא יכול להחזיק בנקודת מבט שמאלנית, מבלי שתהיה בו אמונה באדם ותקווה עבורו. לא ניתן לייצר סאטירה מבלי לייחל לשינוי. דווקא בניגוד למה שטען פעם לוין עצמו, לא ניתן לייצר סאטירה מבלי לייחל לשינוי. ובטקסטים שלו הוא ממליץ לנו להוציא את האצבע מהתחת ולשנות דברים. זו צוואתם של האחוריים.

      הספיד את התרבות, אבל באופן מרגש כל כך. חנוך לוין (צילום: גדי דגון)

      מלבד הכתיבה לבמה, חיברה הנפש הלוינית פזמונים וסיפורים קצרים. הוא ביים 22 מבין 63 מחזותיו והקים סביבו קהילה נהדרת של יוצרים, בהם שחקנים כתיקי דיין ואלברט כהן, ובהמשך רמי ברוך, שצעדו איתו מפרוייקט לפרוייקט. הוא היה במאי נפלא, כל כך נפלא שמאז מותו קשה מאוד לשחזר את הישגיו. דווקא בימות הפרינג? והפקות סטודנטים עושות בעשורים האחרונים צדק רב במיוחד עם חומריו, למרות קשיים אותם עורמים עליהם מנהלי העזבון. אירוניה, כרגיל, מבינים הכי טוב מחוץ לתיאטרון הרפרטורי.

      הסאטיריקן האמריקאי ה?ל מנקן כתב: ?ציניקן הוא אדם שמריח פרח, ומיד מביט מסביב, לראות איפה יש ארון קבורה?. מחזאי ציניקן, על פי ההגיון הזה, מריח פרח ומיד מתחיל לארגן הלוויה, ומי שמארגן הלוויה, הרי הוא אבל, ומי שאבל, הרי הוא חש רגש ולא יכול להיות ציניקן גמור. לוין הספיד את ההגיון, את החמלה ואת התקווה, את הישראליות ואת האנושיות. הוא הספיד את אמנות ההספד, את המעשה היצירתי האפי ואת ההימלטות המודרנית ממנו, וכל הספדיו היו מרגשים באמת.

      מופע המחווה החגיגי לציון 70 להולדת חנוך לוין, המתקיים בתיאטרון הקאמרי ישודר בשידור חי בוואלה! תרבות - ביום ו' בשעה 11:00

      הפסטיבל הבינלאומי הראשון להצגות חנוך לוין יתקיים בתאריכים 17-26 ליוני, פרטים כאן

      צפו בפרק של הסדרה התיעודית "במדינת היהודים" על חנוך לוין בוואלה! VOD
      איזה ממחזותיו של חנוך לוין הכי אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully