אז מי ניצח בקרב על הבית הלבן? שני סרטי בית לבן יצאו השנה, בהפרש של חודשים ספורים זה מזה, ושניהם נראים כמעט זהים: טרוריסטים תוקפים את הבית הלבן, לוקחים בשבי את הנשיא ובני ערובה נוספים, והיחיד שיכול להציל אותם ואת העולם הוא גיבור בודד אחד סטייל ג'ון מקליין שמסתובב בבניין - והדימיון בין עלילות שני הסרטים לא מסתיים כאן. הדרך היחידה להבדיל בין שני הסרטים על פי הטריילרים היא הליהוק: ב"המטרה: הבית הלבן" הנשיא היה ארון אקהארט, הגיבור היה ג'רארד באטלר, והבמאי היה אנטואן פוקואה. ב"וושינגטון על הכוונת" הנשיא הוא ג'יימי פוקס, הגיבור הוא צ'אנינג טייטום, והבמאי הוא רולנד אמריך. אז, אחרי צפייה בשני הסרטים, איזה משני התאומים הוא המוצלח יותר?
ובכן, התוצאה היא אפס-אפס. "המטרה: הבית הלבן" היה אקשן גנרי וסתמי. "וושינגטון על הכוונת" גם. והדמיון ביניהם מדהים: לא רק נקודת הפתיחה, אלא גם נקודות מפתח בהמשך הסיפור הן זהות בשני הסרטים. הצמד הזה יכול לשמש כמקרה מבחן - האם זה נכון שתסריטים בהוליווד נכתבים לא על ידי אנשים, אלא על ידי נוסחאות? התשובה, מתברר, היא כן. עובדה ששני אולפנים שונים, בשני סרטים שונים הגיעו כמעט בדיוק לאותה תוצאה. למעשה, ההבדל המהותי היחיד בין הסרטים הוא רמת האלימות: "וושינגטון על הכוונת" הוא סרט מדורג R, שהתענג על דם, סכינים ושבירת עצמות. "המטרה: הבית הלבן" הוא סרט אקשן מהזן הסטרילי יותר, שבו המון אנשים מתים, אבל אף אחד לא מדמם.
אפילו אם לא ראיתם את סרט הבית-הלבן-מותקף הקודם, תדעו בדיוק מה הולך לקרות בסרט. צ'אנינג טייטום הוא מאבטח שמגיע לראיון עבודה בבית הלבן, עם הבת שלו, שכועסת עליו וקוראת לו בשמו הפרטי. היא, אגב, התאמנה במשך שבועות בניפנוף דגלים. בדיוק באותו זמן מתחוללת מתקפת טרור על מונומנט וושינגטוני אחר, והנשיא וצוותו מובהלים אל המרתף הסודי של הבית הלבן. אלא שהמתקפה, מי היה מאמין, היתה רק הטעיה. לטרוריסטים יש מטרות שונות חלוטין, ונראה שהם צפו את כל מהלכי האבטחה מראש זה כמעט כאילו שיש להם מידע פנימי כלשהו. בשלב הזה נעשה קשה מאוד לתאר את אירועי הסרט ולהמשיך להעמיד פנים שהם מפתיעים. מסתבר אין מניפולציה זולה מדי או טריק שקוף מדי.
הסרט רוצה להיות הכי פטריוטי בעולם, ולא להרגיז אף אחד. ג'יימי פוקס הוא נשיא תואם-אובמה - צדיק תמים, בעל כוונות טהורות ורגיש. לאורך הסרט כולם מדברים על הפעילות הצבאית האמריקאית במדינה שנקראת "המזרח התיכון", כי אנחנו הרי לא מזכירים שמות, חלילה.
המפתיע הוא שאפילו בתחום האקשן והאפקטים הסרט לא מציע יותר מתאומו קטן התקציב. מדובר פה בסרט של רולנד פאקינג אמריך. הבנאדם שכבר פוצץ את הבית הלבן ב"היום השלישי", הקפיא את ניו יורק ב"היום שאחרי מחר" והטביע יבשות שלמות ב"2012". אם יש דבר אחד שעליו אפשר לסמוך בסרטים שלו, זה שלפחות יהיו אפקטים כמו שצריך. וכאן הוא פתאום לא יודע להתמודד עם כמה הליקופטרים ופיצוצים. כלי הטיס בסרט הזה נראים כאילו הם יצאו מ"מטוסים" של דיסני: לרגע אי אפשר להאמין שהם באמת נמצאים באותו החלל עם הבית הלבן ותושביו. המכות והיריות סטנדרטיות לגמרי. אם פיצוצים ואנרכיה אתם רוצים, הסרט הזה לא מגיע לאחוז אחד מכמות הכאוס שתמצאו ב"איש הפלדה". ואם אי אפשר לסמוך על אמריך שלפחות יהרוס דברים כמו שצריך, בשביל מה הוא טוב?
"וושינגטון על הכוונת" הוא לא סרט האקשן הכי גרוע שתראו. בתור חיקוי של "מת לחיות", ראוי לציין שהסרט הזה מתעלה בכמה ליגות על סרט "מת לחיות" האחרון. אבל זה אולי סרט האקשן הכי גנרי, הכי צפוי ומובן מאליו שתוכלו למצוא. אם אתם לא מזילים דמעה למראה דגל ארצות הברית המתנופף בשקיעה אין לכם מה לעשות כאן.