ליטני בלוז
"בזמנו אמרתי ליאיר לפיד - לפני שהוא היה שר אוצר היינו חברים - שאני מעדיף כרגע להיות עיוור מאשר חירש, כי המוזיקה היא באמת כל חיי. אני כבר כמה שנים לא יכול לשמוע מוזיקה. כל כלי נשמע בטון אחר", אומר בעצב דני ליטני, מגדולי הזמרים הישראלים בכל הזמנים ("יחס חם", "לא טוב היות האדם לבדו", "ולא היה בינינו אלא זוהר"), בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל יום הולדתו ה-70, רגע לפני שהוא עולה על הבמה עם אריק סיני. "יאיר רוצה טוב, אני מכיר אותו", הוא מבקש להבהיר, "הוא באמת רוצה טוב". לצדו מתכונן סיני, שחגג יום הולדת יום לפניו ולא מפספס את ההזדמנות לברך את ידידו: "הוא אחרון הנפילים, המאסטר של כולנו. יחד אנחנו שני ילדים על הבמה, רק שנהיה בריאים".
ליטני עדיין מופיע בתדירות גבוהה, אך בשנים האחרונות הוא סובל מבעיות שמיעה קשות. "קשה לי מאוד" הוא אומר, "אבל אני מופיע עם הדברים הישנים ומשום מה בצורה פלאית אני לא מזייף. אני לא יכול לשמוע מוזיקה, אם תשים שיר שלי בחדר אני לא אזהה אותו, רק אם אתפוס איזה מילה". אבל אל תטעו - המרמור הוא ממנו והלאה. ליטני מוקסם מהקהל שעדיין מגיע ומהחיים שקיבלו כל אחד משיריו, גם אלה שהעניק לאחרים - לצילה דגן, לשלושרים ולחוה אלברשטיין למשל. "שירים מעניינים אותי ברגע שאני כותב אותם, אבל אחר כך לא. אני רוצה שכל בן אדם ייקח את זה למחוזו. נגיד 'ימות משיח' שכתבתי בתור אחד השירים הציניים בחיי ואנשים לוקחים אותו בתור שיר מה-זה-אופטימי. רב מפורסם אפילו ביקש שאני אופיע בישיבה עם השיר הזה מרוב שהוא 'שיר אושר'. את 'ציף ציף מעל הרציף' אני לא סובל. אני לא רוצה להעליב את ירון (לונדון, מחבר השיר, נ.מ.), אבל אני שר אותו כל כך הרבה שנים".
- לא מעט שותפים שלך לדרך כבר אינם - בני אמדורסקי, צילה דגן ואחרים. למי אתה מתגעגע?
"כולם חסרים לי, אבל הכי זה מאיר'קה (אריאל, נ.מ.). ממש אהבתי אותו. יש שיר שנקרא 'צבע אחר' שעשינו יחד, ויש שם שורה: 'באתי אלייך אל זרועות הדממה הריקה', והשיר הזה נחרת לי אחר כך כשהוא נפטר, אני עדיין מתרגש מזה. פשוט התאהבתי בו. השאלה הייתה רק איפה נגור".
- הלחנת פעם שיר של אבידן: "אדם זקן מה יש לו בחייו - קם בבוקר ובוקר בו לא קם". אתה מרגיש זקן?
"הפסקתי לעשן ולשתות, אני ממש ילד טוב ירושלים. אני מרגיש די זקן, אבל 70 זה ה-50 החדש, בחייך. ותאמין לי, אני לא האמנתי שאגיע לגיל 50".
שמור לך חלום קטן
יפו היא עיר מיוחדת. כל מי שיצא לו להסתובב באזורים שבין כיכר השעון לשוק הפשפשים, העיר העתיקה ועג'מי יודע שזאת אקס-טריטוריה, צירוף בלתי ייאמן של קודש וחול, צלילים וים, עולם מקביל לתל אביב אבל גם לכמעט כל דבר אחר שמסביב. באלבומו החדש, השלישי, מנסה שי נובלמן גיבור רוקנרול ישראלי מוערך לגולל את הסיפורים שעלו בו בין סמטאות האבן של עיר-הנמל העתיקה, אבל בצלילים שונים לגמרי ממה שניתן היה לצפות: חלום בהקיץ אמריקאי-אירופאי, בטח לא מזרח תיכוני. מרחב צלילי שמולבש על מרחב חריג מלכתחילה, זרות על זרות, וזה מעניין.
עבור נובלמן, "יומי הוא חלום" הוא למעשה הניסיון הראשון בשירה בעברית, והיה לו ממה לחשוש - הטבעיות שבה הקול שלו מתנגן באנגלית בשירים שהם מחווה גלויה לפופ ורוק של שנות ה-60, לא נוכחת באותה הצורה בעברית, בלשון המעטה. הפתרון שלו היה פשוט - ללכת אחורה כזמר, ללכת קדימה עם הטקסטים. אלה עוסקים, רובם ככולם, בחלומות (שיר הנושא המצוין, גרסת כיסוי לפסיכדליה צרפתית נשכחת בשםMy Year is a Day" " של Les Irresistibles), פחדים ("שדים"), אגדות יפואיות ("רץ ביפו", "אין לה אוויר") וסיפורי מלחים ("בילי באד" ו"דייגת" - שני שירים שכתב ערן צור) או מרחבי זמן אחרים (קריית אונו של ילדותו ב"נטלי", האינטרנט ב"סיפורו של גולש"). יפו של נובלמן הופכת לארץ פלאות אופטימית להפליא, מקום לזרוע בו חלומות, שכולם מתנגנים בשפה מוזיקלית אחרת. לא תמיד זה עובד, ולפעמים הגודש שבשירים הארוכים רק מעיק על הרגש ומכשיל את הסיפור האישי, ואמנם השיר הכי טוב באלבום "כל יום משתנה" הוא גם הפרטי ביותר.
הכלי השני שעומד לרשותו של נובלמן הוא הצוות המיומן שעובד איתו ועשה עובדה נפלאה, ובראשו המפיק עוזי פיינרמן, שהקפיד לעטוף את השירים בעולם מוזיקלי אחיד אך עשיר, רווי בכלי מיתר (ולפעמים גם החצוצרה של ספי ציזלינג, שכרגיל גונבת את ההצגה). במידה רבה הסאונד הזהז ממשיך עם החיבה המוכרת של נובלמן למוזיקה של שנות ה-60 וה-70. אין ספק, היה כאן ניסיון להקליט תקליט "כמו פעם". גם אוסף המשתתפים בקולות רקע הוא לא טריוויאלי בעליל: אלי לולאי (לשעבר סולן רוקפור), דנה עדיני, בילי לוי-נובלמן (שגם הפיקה את השירה באלבום, ומגיע לה הרבה קרדיט על מה שהצליחה להוציא מבעלה), וגם, למען השם, סוזי מילר ("האחים והאחיות" וכמובן סוזי סופרייז). יחד, החבורה הזאת יוצרת פנטזיה לא-מושלמת, אבל מרתקת, של אדם שיוצר בשתי שפות, באזורי זמן מוזיקליים שונים, ושומע את יפו כמו ששומעים את פריז.
סינגלים חדשים
מותק אתניקס
"מותק" בנוי בדיוק על התבנית של "אהבת חינם" ו"במכונית", הלהיטים הבולטים של אתניקס מהשנים האחרונות, ונשמע כמוהם אבל הרבה פחות רענן. זאב נחמה וחבורתו הם יוצרים אדירים עם חוש נדיר לזהות כיוונים חדשים. זה הזמן להפעיל אותם.
כל הימים שי גבסו
לא רק נינט, גם גבסו מציין עשור לקיץ של "שירו איתי ניצנים", וכמוה גם הוא עבר בעשור הזה לא מעט גלגולים וניסיונות להוכיח את עצמו כיוצר. בדרך לאלבום רביעי, ואחרי כמה שירים נחמדים שלא זכו לתשומת לב משמעותית בשנים האחרונות, "כל הימים", שיר שקט, יפה ומאוד "גבסואי", נשמע כמו צעד נכון.
מה שזה עושה לי מורן אוליאל
מורן אוליאל היא זמרת פופ צעירה שעובדת על אלבום בכורה עם גיא מר ("הדג נחש") בעמדת המפיק המוזיקלי. ההשפעה של מר מחלחלת גם להגשה של אוליאל, וזה שונה ומושקע מהרבה דברים אחרים שיוצאים כאן בסביבה, גם אם קצת מבולגן.
מתוך געגוע אבי עדאקי
שיר חדש וקורע לב לאבי עדאקי, מגיבורי סצינת האינדי המקומית, מתוך אלבום האולפן הראשון שלו שהושק לאחרונה. הרוק הישראלי רווי בזמרים עם קולות יוצאי דופן, אבל לא בכל כך הרבה כנות כמו שיש לעדאקי.
שיר אחד בשבוע
לצד יום העצמאות האמריקאי, שיחול ביום חמישי, יציינו השבוע אזרחי ארצות הברית גם 150 שנה לקרב גטיסברג העקוב מדם, מסמליה של מלחמת האזרחים האמריקאית בין הצפון לדרום. המוזיקה הישראלית לא רוויה בשירי אהבה למעצמה של העולם החדש ההיפך הוא הנכון אבל יש בכל זאת את השיר ההוא של סיימון וגרפונקל, שזכה לגרסת כיסוי מרגשת ובלתי נשכחת של דיוויד בואי במופע הזדהות עם קורבנות ה-11.9 בניו יורק, אך גם לגרסה ישראלית, בתרגום של אהוד מנור.