שמלת הפייטים הכחולה שלבשה איימי ווינהאוס בפסטיבל גלאסטונברי ב-2008 נצמדת חזק לבובת הראווה הדקיקה, עקבי לובוטין אדומות לרגליה, השיער השחור הנפוח חסר. זה מחזה מצמרר: רוחה של ווינהאוס כמעט מתעוררת לחיים בתוך השמלה; מתחממת על מעריץ שזרק משהו לכיוון הבמה, פותחת מיני-מלחמת עולם עם קנייה ווסט, מזיזה אגן, לוגמת, מעפעפת וכמובן, שרה. ועוד איך היא שרה: להיטים גדולים, קול גדול, שואו גדול.
כל זה כמעט וקורה בתערוכה החדשה על חייה שמשיקים החודש ב-Jewish Museum בלונדון, כמה רחובות מהבית שבו מצאה את מותה וכמה דקות מהפאב שבו בילתה במהלך השנים האחרונות לחייה. כאן היא גרה, כאן היא בילתה, כאן היא עבדה. כאן, בקמדן טאון, שכונה צפון לונדונית דו-פרצופית. נערה צבעונית, קולנית ואפופת אלכוהול מצד אחד; מאובן לא רלוונטי ששואב אותך למנהרת הזמן, אחורה אל עידן הסייבר-גות ועוד יותר אחורה לכיוון הפאנק שיק מהצד האחר. אפשר להתפייט ולומר שכמו קמדן, גם איימי היתה קצת דו-פרצופית: פרועה וחסרת מעצורים מחד ובו בזמן יהודייה משפחתית מנגד. אפשר, אבל התערוכה, שנושאת את השם המסגיר "Amy Winehouse - A Family Portrait", מעדיפה להתרכז בחלק השני של המשוואה הכמעט בלתי-אפשרית הזאת ולהציג בעיקר איימי אחת: את איימי הכשרה של בר מצווה ובית-ספר ומרק עוף.
לבלוג של הלית קולט - בלונדון יש
(לגלריה מתוך התערוכה גללו למטה)
כל העסק הזה נראה כמו מחטף די מחוכם מצד המוזיאון הוותיק, שעבר לפני שנתיים וחצי שיפוץ מאסיבי ב-14 מיליון פאונד וצריך עכשיו להביא קהל צעיר וחדש כדי להצדיק את ההשקעה; בכל זאת, זו התערוכה הראשונה על ווינהאוס מאז מותה, או בכלל. אבל לא: "התערוכה התפתחה בצורה מאוד אורגנית", מספרת אביגייל מוריס, מנהלת המוזיאון. "הציעו לנו לארח את השמלה הכחולה של 'לואלה', וכמובן שמאוד התרגשנו, גם בגלל השורשים היהודיים של איימי וגם בגלל שהיתה כל-כך נטועה בקמדן. אחרי זה אמרנו שאולי נוסיף כמה אובייקטים אחרים סביב השמלה, וככה למעשה התערוכה צמחה. התזמון של ההשקה מדויק: בדיוק עכשיו אנחנו מציינים שנתיים למותה".
למעט השמלה, הפריטים בתערוכה נאצרו בעזרת אחיה של איימי, אלכס, תוך שמשפחת ווינהאוס מאפשרת למוזיאון גישה מלאה ו"חסרת תקדים", כך לטענת המוזיאון, אל החפצים האישיים שהזמרת השאירה מאחור. במרכז התערוכה עומדות עשרות תמונות משפחתיות אישיות כמו גם אילן יוחסין מפורט, כשמוצגים אחרים, כמו גיטרה, תקליטים ורשימת השירים האהובים עליה כילדה, מתרכזים בצד המוזיקלי של ווינהאוס. פריטים מעניינים במיוחד: ספר בישול עם מתכונים של אוכל יהודי, שקיבלה אחרי שהחליטה ללמוד להכין מרק עוף, וקטע וידאו שבו היא מופיעה בבית-הספר המפורסם לתאטרון סילביה יאנג, כשהיא בת 14.
זה שילוב קצת משונה בין השטעטל לרוקנרול, וכזה שמרגיש לא יציב לכל אורך הסיבוב בתערוכה. האמנם ווינהאוס היתה ילדה יהודייה חסודה מצפון לונדון? ואם כן, עד כמה? אילנה לוריין, זמרת וחברה, מבארת: "הכרתי את איימי ב-2001. נפגשנו כשעבדתי בסוני והיא בדיוק חתמה איתנו דיל, בהופעת אנפלאגד של אמנים חדשים ב-MTV. לא הכרנו קודם, אבל היה לנו כל-כך הרבה במשותף שתינו בחורות, שתינו זמרות, שתינו ממוצא יהודי אנגלי. החיבור היה מידי, והתחלנו להסתובב ולבלות יחד די הרבה. איימי לא היתה דתיה, והקשר בינינו היה מבוסס יותר על מוזיקה ופחות על המסורת, אבל הצד היהודי היה חשוב לה והיא השתדלה לשמור על קשר עם השורשים שלה. ב- 2004, למשל, היא באה לתמוך בי כשהופעתי באירוע צדקה למען בית החולים לניאדו בישראל, ואפילו שרנו יחד קצת מאחורי הקלעים". מוריס מוסיפה: "איימי לא היתה דתיה, אבל היא היתה בקשר עם השורשים היהודיים שלה - היא גם הלכה לבית-ספר יהודי כמה שנים".
וידאו נדיר - ווינהאוס ולוריין מג'מג'מות מאחורי הקלעים באירוע הצדקה:
אין מקום להשוואה בין התערוכה על ווינהאוס, שבסך הכל ממלאת חדר קטן אחד ומציגה עד 15 בספטמבר, לבין הרטרוספקטיבה הנרחבת על דיוויד בואי שמציגה במקביל ב-V&A, ובכל זאת, מוריס מספרת על נתוני מכירות מעודדים: "אני לא יודעת אם אפשר לצפות לסולד אאוט כמו ב-V&A, אבל זו התערוכה הכי מצליחה במוזיאון שלנו עד עכשיו".