מיוחד: רשמים מתערוכת דיוויד בואי בלונדון

כשנפלה לידי אחת מ-400 ההזמנות לפתיחה של 'David Bowie Is', התערוכה המדוברת על דיוויד בואי במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, קצת קפצתי בכיסא. כבר המון זמן שאני שומעת על התערוכה הזו; ב-V&A התחילו לעבוד עליה לפני שנים. בגלל זה, אגב, הגיוני להניח ש"The Next Day", האלבום החדש של בואי, הוא תוצר הלוואי של התערוכה, ולא ההיפך - אבל זה דיון שבקלות יכול להפוך לדיבור על ביצה ותרנגולת.

מה שברור, זה שבואי התכונן לתערוכה הזאת היטב. הארכיונים הפרטיים שלו בניו יורק, בהם נברו אוצרי התערוכה, מאפסנים אלפי תלבושות, תמונות, חלקי תפאורה, שרבוטי מילים, שבבי רשימות; פריטים משמעותיים בחלקם, קטנוניים בחלקם, וכאלה שבכל מקרה מבהירים - בואי הוא אומן מחושב. ממש כשם שהוא בנה ופירק אלטר-אגואים בימתיים, גם את ההיסטוריה שלו עצמו הוא כתב בקפידה. מחק, שיכתב, שינה, כתב שוב. מתוכה, לציון 50 שנות קריירה מפעימות, נבחרו 300 פריטים שמוצגים בתערוכה.

היו לי שעתיים בלבד לבלות בה, אבל יכולתי להעביר שם גם שלוש וארבע שעות; האוזניות הצמודות שמקבלים בכניסה משדרות את בואי בצלילים מרגשים ובהגיגים אינטימיים שמתנגנים אוטומטית כשמתקרבים לחלקים שונים בתערוכה, מה שהופך את השיטוט לחוויה נועלת חושים וכזו שסוחפת אותך עמוק אל תוך הראש של האיש בעל עיני הלטאה המכשפות.

החלק הראשון של התערוכה מגיש, בהרחבה קצת מוגזמת, את הזום-אאוט הכי גדול שיש על המקום והזמן בהם הגיח בואי לעולם - בריקסטון של אחרי מלחמת העולם השנייה - ועל החידושים דאז בתחומי האומנות, התיאטרון, המוזיקה והטכנולוגיה שכל כך השפיעו עליו. בהמשך אנחנו פוגשים את בואי כנער סקרן עם נטיות אמנותיות מבטיחות, כחבר להקות מדשדשות שמופיע בפאבים, כאומן סולו שמנסה לפרוץ ונכשל וכמעט מתייאש - ואז גם כמטאור הגדול שמסנוור את שמי תרבות הפופ המודרנית בהבזקי גאונות בלתי מתכלים.

המוצגים בתערוכה מגיעים בשלל פורמטים, כשהדגש הוא על בואי כאומן רב-תחומי שמעמיק בכל אומנויות הבמה: קטע וידאו ממופע הפנטומימה של בואי ב-1969, כשחשב לפרוש מעולם המוסיקה, ניירות התווים המקוריים של "ספייס אודיטי" ו"סטיישן טו סטיישן", מודל של סט התפאורה של "דיימונד דוגס", הפילם המקורי של צילומי עטיפת האלבום "אלאדין סיין", פורטרטים עצמיים שצייר, "טבלת תקופות בואי"' שמתייחסת לאפיזודות שונות בקריירה שלו בהשוואה לאייקוני תרבות אחרים וכמובן, עשרות תלבושות: ג’קט היוניון ג’ק המפורסם שבואי תכנן עם אלכסנדר מקווין, חליפת "טוקיו" של יממוטו מ-1973 ועוד ועוד.

מעניינת במיוחד ההקבלה בין ההתעקשות של בואי לעסוק בכל פן אפשרי של יצירה (או אולי זו בכלל חוסר החלטיות?) לבין הדיסקוגרפיה המולטי-מגוונת שלו, שגם היא לא ננעצה מעולם על ז’אנר מוזיקלי אחד בלבד. גלאם רוק, ארט רוק, פרוגרסיב רוק, פוסט-פאנק, ניו ווייב, סינת’ פופ, אינדסטריאל, פולק, דיסקו ואפילו מיוזיקלס - כולם מצאו את דרכם אל השירים הסיפוריים של בואי. הוא לא בישר סגנון אחד מסויים, הוא לא המציא כלום כביכול - אבל הוא ספג וערבב ופלט גרסאות משודרגות כל כך, עד שהפך לאחד האומנים החשובים והמשפיעים של המאה ה-20.

ויש גם את הכותרת של התערוכה, זו שלא משאירה שום מקום לצל או ספק: ‘David Bowie Is’. דיוויד בואי הוא, השלימו לבד - העיקר שתשלימו בלשון הווה; כי בואי אמנם בן 66, אבל הוא רלוונטי מתמיד. זה המקום לציטוט המצטנקן: “למעשה, יכולתי להיות אלטון ג’ון".

עוד לפני שנפתחה, שברה התערוכה את השיאים של V&A והפכה לסולד-אאוט הכי מהיר בתולדות המוזיאון. אז יוצא שעל אף זמן ההרצה הארוך יחסית (עד סוף אוגוסט), ממש לא קל להשיג כרטיסים. מה בכל זאת אפשר לעשות: לנסות באיביי. לרכוש מנוי למוזיאון (אורח שני נכנס חינם). להגיע מוקדם בבוקר ולקוות לטוב.

זו, אגב, רק חלק מקדחת בואי שאופפת את בריטניה בשבועות האחרונים. במקביל לתערוכה, הכריזו ב-BBC2 על כוונות לשדר החודש סרט דוקומנטרי חדש בשם "Five Years", שהוא, לדבריהם “טייק מעמיק וחושפני על האמן המאוד פרטי הזה”, ובסלפריג’דס פתחו חנות פופ-אפ שכולה מזכרות דיוויד בואי. מוצעים למכירה: בגדי וינטג’ ברוח התקופה הסיקסטיזית של בואי, איפור נוצץ בגווני הגלאם, עטיפות תקליטים ממוסגרות, וכמובן, גלויות מהתערוכה.

לבלוג של הלית קולט, "בלונדון יש"