אחרי שהתייחסנו בעיקר לסרטים המקומיים החדשים בפסטיבל הקולנוע ירושלים, הגיע הזמן לדבר על הסרטים הבינלאומיים הבולטים, שהוקרנו בו במהלך הימים האחרונים, ובחלקם אפשר יהיה לצפות גם בזמן שנותר עד סיומו. קודם כל, הכנה קצרה: מי שהזדמן בחייו לפסטיבל, יודע שאוצרי תכנית הסרטים שלו, שכוללת בכל שנה יותר מ- 100 כותרים, נוטים לקו אליטיסטי ולא מאוד מתפשר. חלק ניכר מהסרטים שמוקרנים בו מתאפיינים באסתטיקת סרטי פסטיבלים הארדקור: איטיים, קודרים, מלאי סבל אנושי ומרוקנים מעלילה של ממש. פה ושם, נתקלים בתוך ההיצע ביצירת אמנות מצוינת, או לכל הפחות מעניינת. בחלק גדול מהזמן מדובר ביצירות בינוניות ונטולות ייחוד, אך מלאות חשיבות עצמית, שנועדו מראש רק לרשת הענפה של פסטיבלים בינלאומיים, אשר מנקזת אליה את הקהל המצומצם שיש לו סבלנות ליצירות מסוג זה אם בגלל אהבה גדולה לקולנוע שמוכנה לספוג הכל, ואם בגלל הסטטוס החברתי המתלווה לצפייה בסרטים מהסוג הזה. בכל אופן, מה שבדרך כלל מומלץ לעשות בפסטיבל ירושלים הוא לגבש תכנית צפייה מעורבת, שכוללת בתוכה כמה אתגרים למיטיבי לכת, אבל גם יצירות קלילות יותר ונגישות יותר, שמסתתרות בין דפי התכנייה. הסרטים שנסקרים כאן כוללים בדיוק את השילוב המבורך הזה, שהוא כנראה הדרך היחידה לצלוח צפייה מרוכזת בפסטיבל קולנוע מבלי לחטוף התמוטטות עצבים או דיכאון קליני.
פסטיבל הקולנוע ירושלים: המדריך השלם לחגיגה
הסרט המהנה ביותר שהוקרן בפסטיבל עד כה הוא, ככל הנראה, "טאי צ'י זירו", חלק ראשון בטרילוגיית אמנויות לחימה מהונג קונג. מדובר בהפקת ענק, שמבוססת אמנם על חייו של אדם אמיתי שהמציא את הטאי צ'י, אך מדובר בלא יותר מתירוץ להרפתקת אקשן צבעונית ומסחררת. זהו סיפורו של לו צ'אן, בחור פשוט עם כישרון גדול, שמגיע לכפר נסתר בהרים כדי ללמוד אמנות לחימה שבאה מבפנים ולא מבחוץ ובסוף מציל את הכפר ממזימה אפלה. הסרט מתפקע מהמצאות קולנועיות מבריקות ומבדרות מאוד (קרדיטים לשחקנים בגוף הסרט!) ולא כולל בתוכו אפילו רגע קלישאתי אחד שלא מתהפך על ראשו. סטיבן פונג ביים את הסרט בכשרון רב, וגם מופיע בתפקיד האיש הרע. פשוט כיף טהור.
סוג אחר של כיף, הפעם מהכיוון היותר אליטיסטי, זימן הסרט הדוקומנטרי המשובח "החלום של ואגנר", שפורש במשך שעתיים מרתקות את סיפור ההפקה התובענית של מחזור האופרות המרובע "טבעת הניבלונגן" במטרופוליטן בניו יורק. במאית הסרט סוזן פרומקה מלווה את המנהל החדש של המוסד היוקרתי פיטר גלב, בנסיונו להביא למקום אנרגיות חדשות, באמצעות העלאה של פרויקט שאפתני בטירוף, בהובלתו של במאי העל רובר לפאז'. פרומקה יודעת לכוון את המצלמה שלה לכל הדברים הנכונים, ויוצרת מסע קולנועי מרתק, שגם אם אין בו אמירה פילוסופית מפותחת, הוא מצליח להניח על המסך את אחד הייצוגים המדויקים והמרתקים ביותר של תהליך יצירה אמנותי.
כדי לסכם את פרק הכיף בפסטיבל, נפנה לתכנית המקסימה "צ'פלין שלא הכרנו", שכוללת בתוכה שלושה סרטים קצרים מצחיקים מאוד של גאון הקומדיה הקלאסית, שעברו לאחרונה שחזור מדוקדק והגיעו לפסטיבל ירושלים בעותקים דיגיטליים צלולים. אי אפשר לעמוד בפני הווירטואוזיות המופלאה של צ'פלין, ששלושת סרטיו "המהגר", "משטח החלקה" ו"רחוב קל" מציגים אותה במלוא תפאורתה, זאת לצד רגישות חברתית מופלאה ואנטי-ממסדיות שורשית, שרלוונטיות היום יותר מאי פעם.
אם כבר התחלנו ברצף אמריקאי, נשלים אותו בשני סרטים נוספים, שהוצגו בימים האחרונים בפסטיבל ועוררו סקרנות רבה לפני הקרנתם, אך בסופו של דבר לא לגמרי עמדו בציפיות. "שחמט מחשבים" הוא סרטו הרביעי של אנדרו בוז'לסקי, היוצר המבריק, שפחות או יותר המציא את "ממבלקור", הזרם החשוב ביותר בשנים האחרונות של הקולנוע העצמאי האמריקאי. בסרט החדש שלו, שהוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון, בוז'לסקי נוטש את הנטורליזם הקיצוני ואת המילייה של הצעירים העירוניים חסרי הכיוון, לטובת יצירה פורמליסטית וגרוטסקית יותר. הסרט, שמתרחש בשנות ה-80 ואף מצולם במצלמת וידאו מהתקופה, עוסק בטורניר של תוכנות שחמט במחשבים, שממציאיהן מתחרים ביניהם ובדרך יוצרים מערכות יחסים תמוהות יותר ופחות. אין בסרט את הצלילות ותחושת המציאות החריפה של יצירותיו הקודמות של בוז'לסקי, אבל מדובר בעבודה מקורית ומעניינת, עם הרבה רגעי חסד.
עוד עבודה מקורית ומעניינת, גם אם פגומה מאוד, היא "דם אפל" של ג'ורג' סלויצר. סלויצר יצר את הסרט ב-1993, בכיכובו של אחד השחקנים ההוליוודיים הבולטים באותה תקופה, ריבר פניקס. אלא שפניקס מת במפתיע ממנת יתר של סמים במהלך הצילומים, והשאיר את סלויצר עם שני שליש סרט ביד, שחברות הביטוח מיהרו להשתלט עליהם. במהלך 20 השנים שעברו מאז, סלויצר ניהל מאבק עיקש להשבת החומרים המצולמים אליו. לפני שנתיים הוא סוף סוף הצליח, ואפילו גייס תקציב כדי לערוך את הסרט, כשהוא מקריין בקולו במקומות שבהם יש סצנות חסרות. הסרט הוא סוג של מותחן, הנפרש על-פני נוף של מערבון, על זוג (ג'ודי דיוויס וג'ונתן פרייס) שמוצא את עצמו תקוע במדבר, כשהוא נתון לחסדיו של צעיר תמהוני עם צד אפל (פניקס). יש בסרט קטעים יותר טובים ופחות טובים, אבל מדובר בעבודה שיש לה משקל ומשמעות, והיא מזכירה לנו איזה שחקן משובח וכריזמטי היה ריבר פניקס.
מכאן לפרק האכזבות. "וילונות מוגפים", סרטו החדש של הבמאי האיראני ג'פאר פנאהי, שנמצא בשנים האחרונות במעצר ונאסר עליו לעשות סרטים. המצב הפוליטי שפנאהי נמצא בו מוביל אותו לגיבוש של שיטת יצירה אלטרנטיבית, שבמסגרתה הוא מצלם את סרטיו בבית, עם מצלמה דיגיטלית וללא תקציב של ממש. בסרט הראשון שעשה בשיטה הזאת, "זהו לא סרט", הייתה רעננות חצופה, שהפכה אותו למגניב למדי. הסרט הנוכחי נמשך קרוב לשעתיים, כשמבחינת התוכן ומורכבות האמירה יש לו חומר לחצי שעה במקרה הטוב. התוצאה, למרות כמה וכמה רגעים מעניינים, שקועה בעצמה, מנופחת מחשיבות עצמית ונטולת קצב. אמנם פנאהי הצליח לקצור השנה את דב הכסף בפסטיבל ברלין החשוב על התסריט, אך הסרט שלו מיועד למכורים בלבד.
דברים דומים ניתן להגיד על "התמונה החסרה", הזוכה של מסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון. ריתי פאן, יוצר יליד קמבודיה, מספר את סיפור חייה הקשים של משפחתו בתקופת האימים של שלטון ה"קמר רוז'" בהנהגת פול פוט בארצו. כיוון שאין בנמצא יותר מדי חומרי תיעוד דוקומנטריים, פאן משתמש בדמויות עשויות מחימר, כדי לשחזר את מחנות העבודה, את תמונות הזוועה ואת רגעי החסד. למרות הקונספט המרענן, מדובר בשעתיים של קינה חד-מימדית לחלוטין, שהקריינות המעצבנת בצרפתית הופכת אותה לחוויה קשה מנשוא. קשה לא לאהוד את הכוונות הטובות של הסרט, ועדיין, למען עתידה של אמנות הקולנוע, מומלץ להתרחק ממנו כמו מאש.
נסיים את פרק האכזבות בעוד סרט ישראלי, המתחרה השנה על פרס חג'ג' של הפסטיבל. מדובר ב"הורה 79", סרטו של הבמאי הוותיק והמוערך אלי כהן, שעומד מאחורי שניים מהסרטים המקומיים החשובים של שנות ה-80: "הקיץ של אביה" ו"שתי אצבעות מצידון". כהן, שנחשב בעבר לבמאי מקצוען ופחות ליוצר אישי, מפתיע, עשר שנים מאז סרטו האחרון, עם יצירה שהוא הפיק, כתב, ביים וגם מופיע בה בתפקיד משנה. מדובר במעין דרמה קומית על להקת ריקודי עם משנות ה- 70, שמתכנסת מחדש לכבוד מופע בפסטיבל המחולות בכרמיאל, וחווה שנית את נעוריה, לצד מיני מתחים, אהבות ושנאות בין חבריה. כהן הולך על קונספציה מעניינת של עבודה עם רקדנים אמיתיים ולא עם שחקנים, שאולי הייתה יכולה לעבוד. זאת בתנאי, שהסרט לא היה דורש מהרקדנים לשחק תפקידים דרמטיים, אלא היה תופר עבורם מרחב קולנועי, שבו היו מופיעים בתפקיד עצמם, כפי שכבר נעשה לא פעם בתולדות הקולנוע. כהן אינו בוחר בדרך הנכונה להגשמת הקונספט, ומסיים עם סרט, שדמויותיו המרכזיות משוחקות באופן חובבני במובהק. יש בכך חינניות מסוימת, שתוכל אולי ללכת לא רע בהקרנות מאורגנות מול צופים בגיל המתאים, אבל בתור סרט מיינסטרים מדובר בפספוס כמעט מוחלט. הופעות אורח חביבות של גילה אלמגור, שותפתו של כהן ל"הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס", נתן דטנר ויוסי גרבר אחראיות על כמה מהרגעים היותר סבירים בסרט.
איזה סרטים אתם ראיתם בפסטיבל? ספרו לנו בפייסבוק