למרות כל המשברים הניהוליים והכלכליים שהטרידו את הסינמטק הירושלמי בעת האחרונה, בכל זאת השכילו מנהלי פסטיבל הקולנוע שלו להעמיד גם השנה תוכנייה מפוארת. עד כדי כך, שקשה להכין לה מדריך מקוצר, וגם לאחר קיצוצים אכזריים היא נותרת ארוכה למדי. יש שפע סיבות לעלות לעיר הבירה החל מיום חמישי הבא, 4.7, בו תצא החגיגה לדרך בהקרנת בכורה של "לצוד פילים" שיצר רשף לוי, ועד נעילת האירוע ביום ראשון ה-14.7.
המדריך מחולק לשלושה חלקים: קודם כל, השוסים הגדולים של הפסטיבל, שכצעד ראשון צריך לפנות להם זמן ולמהר גם לרכוש להם כרטיסים. לאחר מכן, כאלה שאינם בעדיפות ראשונה אבל כדאי עד מאוד לראות. ולסיכום, מה לעשות, יש גם סרטים שרצוי לחשוב פעמיים לפני שנכנסים לצפות בהם.
מלבד "הנוער" ו"לפני חצות", כל הסרטים המומלצים הם כאלה שלא בטוח אם יופצו לאחר מכן בישראל, ולכן זו עלולה להיות הזדמנות חד פעמית לראותם. ראוי גם לציין שההמלצות לא כוללות כמעט יצירות מקומיות, כיוון שמלבד אותו "הנוער", טרם הזדמן לי לראות אף אחת מן העבודות הכחולות-לבנות שיוצגו בפסטיבל. המדריך גם לא כולל שעות ומועדי הקרנה אותם תמצאו באתר היעיל של האירוע, שבו ניתן גם להזמין כרטיסים ולקבל כל מידע אחר על החגיגה הירושלמית.
לא להחמיץ
מגע של חטא
באופן מסורתי, האירוע הירושלמי נמצא בעמדת נחיתות בגלל הסמיכות שלו לפסטיבל קאן שבאמצע מאי. זו מקשה עליו להספיק לייבא את מיטב הפנינים מן הריביירה, ובכל זאת השכילו מנהליו לשים ידיהם על אחד משלושת הסרטים הטובים ביותר שהוצגו השנה באירוע הקולנוע היוקרתי בעולם "מגע של חטא", עבודתו הטרייה והקומוניקטיבית עד כה של ז'יה ז'אנג-קה הסיני, שהוא כבר שם מוכר ואהוב על המבקרים בירושלים ועל חובבי גורמה קולנועי בכלל.
הפעם, מציג הקולנוען כמה סיפורים, שיחדיו משרטטים דיוקן של סין המודרנית, על כל השחיתות, הניוון, האלימות ופערי המעמדות שיש בה. תמונת המצב הזו הקנתה לו בקאן את פרס התסריט הטוב ביותר, אבל אי אפשר לצמצם את איכות "מגע של חטא" למישור אחד בלבד. מדובר במגנום אופוס-קולנועי של ממש, שחובה לראות על מסך גדול, והוא מפעים בכל אחד ואחד מן המישורים הבימוי, הצילום, המשחק וכיוצא בכך. התוצאה יפהפייה, כואבת, סוחפת ומרגשת, גם בשל המציאות שהיא חושפת וגם מבחינה אמנותית טהורה. אם חלילה יש לכם רק כמה שעות פנויות לפסטיבל, השקיעו אותן פה.
פרנסס הא
אבל אם שפר עליכם מזלכם ויש לכם זמן לעוד סרטים, אל תפספסו את "פרנסס הא". גם כאן מדובר ביצירה מוערכת ומהוללת שזכתה לשבחים ברחבי העולם וגם רשמה הישגים קופתיים נאים בקופות ארצות הברית. עם זאת, הפעם מדובר במשהו אחר לגמרי דרמה קומית מרירה-מתוקה, מעין ערבוב מודרני של וודי אלן וגל חדש צרפתי אם להיתלות באילנות גבוהים. הגיבורה היא צעירה ניו יורקית שלא מצליחה למצוא את מקומה בעולם, ומגלמת אותה גרטה גרוויג השמימית, שגם כתבה את התסריט יחד בן זוגה, הבמאי הנהדר של הסרט, נח באומבך ("חיים בין השורות").
יחדיו, הם משכילים ליצור פלא קולנועי לכאורה, בימינו כבר בלתי אפשרי לעשות סרט שיהיה גם נפלא וגם פשוט להפליא (וכראיה, "מגע של חטא" מורכב כמו החומה הסינית). והנה, גרוויג ובאומבך בכל זאת מצליחים להגיש כאן משהו שנראה קליל ורגיל כמו חביתה מקושקשת, אך נוגע בצופה במקומות הכי עמוקים ומעורר בו קשת רחבה של רגשות עצב, שמחת חיים, מלנכוליה, התעלות רוח ומה לא. החוויה בו כה מופשטת, עד שהיא מייתרת את הצורך לדבר עליו יותר מדי וגם מותירה את המבקר המצוי ללא מילים. תחת זאת, כל מה שמתחשק לעשות בזמן הצפייה ולאחריה הוא לנהוג כמו גיבורתו: לרוץ, לרוץ ולרוץ, כי בסוף נגיע לאנשהו. עם כמויות האנרגיה והמעוף שיש כאן, ניתן לעקוף גם את הפקקים בשער הגיא.
הרוח של 45
יש כאלה שסלדו מ"פרנסס הא", בטיעון ש"מה אכפת לנו מצרות של צעירות לבנות מפונקות מניו יורק"?. אז אל דאגה גם מי שבוחרים במה לצפות בהתאם למעמד הסוציו-אקונומי של הגיבורים ימצאו על מה להתענג בירושלים. לא רק "מגע של חטא" עתיר האומללות שכבר הזכרנו, אלא גם "הרוח של 45" פרי עטו של קן לואץ', שלמרבה המזל הוא לא רק מסמך חברתי זועם, אלא גם סרט עשוי היטב, פיקח ואנושי. זאת, אף שבניגוד למנהגו, הבמאי הבריטי בחר הפעם בעשייה דוקומנטרית ולא עלילתית.
הוא עשה זאת כדי לספר כיצד נבנתה בארצו מדינת הרווחה, וכיצד החריבו אותה נושאים שהוצפו מחדש לאחר צילומי הסרט בעקבות מותה של מרגרט תאצ'ר, ובכל מקרה הם תמיד רלוונטיים ומעניינים, וכמובן שנוגעים גם לישראל. מובן כי הגישה של לואץ' חד-צדדית, כמעט דמגוגית לפרקים, אבל היא עדיין מאירת עיניים ומספקת תשובות לשלל שאלות למשל, כיצד ייתכן שהבריטים הדיחו את צ'רצ'יל לאחר הניצחון ההירואי במלחמת העולם השנייה, למה אטלי נחשב לראש ממשלה חשוב ממנו ואיך זה ששנאו כל כך את "אשת הברזל".
הנוער
כהוכחה לכך שהשאלות שמעלה לואץ' בוערות גם בישראל, מגיע "הנוער" של תום שובל, המתמודד במסגרת התחרות העלילתית הרשמית של האירוע לאחר שכבר הוצג בהצלחה בפסטיבל ברלין. זהו הסרט הראשון של הבמאי, ובעיסוקו בחייל ובאחיו שחוטפים בת עשירים בניסיון למנוע את התרסקותה הכלכלית של משפחתם, הוא ראשוני גם מבחינות אחרות: מעולם, למשל, לא ראינו כאן יצירה קולנועית המתארת כיצד צעיר מוצא עצמו עם הגב לקיר עד כדי כך שהוא נאלץ להשתמש בנשק של צה"ל למטרות פליליות, ולמען האמת טרם ראינו כאן על המסך הגדול הרבה עבודות קולנועיות שהרלוונטיות החברתית שלהן היתה כה חזקה ושורפת.
עם זאת, עבודות התסריט והבימוי של שובל שומרות על קור רוח, וניחנות גם במיומנות ובמודעות שמנכשות מן הסרט כל זכר להתלהמות ולבוסר. יש בו כמובן פגמים, ועדיין אפשר להבין מדוע הביקורת העולמית כה התלהבה ממנו, ולהכריז עליו כאחד מן הסרטים הישראלים הבולטים של השנה. אם כך, אולי נראה אותו כבר בקרוב על המסכים, ולא בוער לעשות זאת דווקא בירושלים? לא, לא אל תסמכו על זה. מדהים ככל שזה יישמע, "שרקייה" המצוין שזכה בפסטיבל בשנה שעברה טרם זכה להפצה מסחרית בארץ. כך שליתר ביטחון, מוטב לסמן וי על "הנוער" כבר עכשיו.
אפסטרים קולור
לפני כמעט עשור הדהים שיין קארות, מהנדס במקצועו, את פסטיבל סאנדנס עם סרט המדע בדיוני העצמאי "פריימר" - פנטזיית מסע בזמן שהצליחה להיות חידתית וריאליסטית בה בעת והיפנטה צופים ברחבי העולם. השנה, יגיע לירושלים סרטו השני והמצופה, "אפסטרים קולור", שגם בו מילא היוצר כמעט כל תפקיד אפשרי מאחורי המצלמה ומלפניה. הפעם, אנו נזרקים להווה אלטרנטיבי שבו כנופיית גנבים משתלטת על תודעתם של קורבנותיה בעזרת תולעים המוחדרות מתחת לעורם, גונבת את כספם ובהמשך אף שולטת בתודעתם באמצעות חזירונים חביבים. שניים מהקורבנות מוצאים אחד את השני במקרה וסיפור האהבה שנרקם ביניהם עוזר להם להילחם בחזירים הקפיטליסטים, באופן המילולי ביותר.
זה נשמע תמוה, וכך גם נראה הסגנון הקולנועי שקארות נוקט כדי להביא את השתלשלות העניינים הזו אל הבד. בראיונות סיפר כי מטרתו היתה לקדם את האופן שבו הקולנוע כיום מספר סיפור, והתוצאה מפתיעה ביעילותה - אף שהתסריט השבלולי והכמעט סתום לחלוטין אינו חושף כמעט מידע, הוא מצליח להעביר אל הבד עושר נדיר של רגש ומתח.
מי שיואילו לפתוח את לבם ללא ציניות, יזכו בסוף לקרשנדו בלתי נשכח.
לינקלייטר ומחמלבאף קופצים לבקר
אף אחד מן היוצרים הבינלאומיים שהוזכרו עד כה לא ינכח בפסטיבל מה לעשות, כידוע, כיום לא קל להנחית בישראל אמנים מחו"ל. בכל זאת, השכילו בירושלים להתהדר בשני שמות גדולים שיהיו אורחי כבוד בעיר הבירה. במקרה אחד, מדובר באירוח טעון פוליטית הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף יגיע לאירוע, מה שמן הסתם יעשה כותרות בארץ ואולי גם בעולם. הוא יציג את סרטו החדש, "הגן", שצולם בחיפה, וכמו כן אפשר יהיה לראות גם כמה מעבודותיו הקודמות, ובהן "גאבה" ו"ליקוי חמה בקנדהאר".
התרגשות מסוג אחר תהיה לנוכח ביקורו של ריצ'רד לינקלייטר, מן הבולטים ביוצרי האינדי האמריקאים של חצי היובל האחרון. גם הוא יציג בפסטיבל את סרטו החדש "לפני חצות", הפרק השלישי במעלליהם הרומנטיים של ג'סי וסלין (ז'ולי דלפי ואיתן הוק) שכבשו את לבנו ב"לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" ועתה עושים זאת שוב, באופן עשיר, חושני, רומנטי וגם חמצמץ מתמיד.
כדאי לראות
ההלם/אינשאללה
נוסף לביקורו של מחמלבאף האיראני, אפשר יהיה כמיטב המסורת למצוא עוד אבק שריפה פוליטי לאורך הפסטיבל. למשל, שני סרטים על פיגועי התאבדות שצילמו בארץ במאים זרים, בהשתתפות צוות שחקנים מקומי בחלקו. מדובר ב"ההלם" של זיאד דואירי הלבנוני ו"אינשאללה" של הקוויבקית אנייס ברבו-לוולט. אף אחד מהם לא ממש חומק מן המלכודות הרגילות של האמירות הבנאליות על הסכסוך, אבל הדרמה שבהם מספקת חווית צפייה מעניינת בלי קשר לפוליטיקה, ומעבר לזאת תמיד מסקרן לגלות איך הדברים כאן נראים במבט חיצוני.
יש ילדים זיגזג
והנה עוד יצירה בינלאומית שמתבססת על חומרים מקומיים עיבוד הולנדי לספר הילדים של דוד גרוסמן, מן הדמויות הבולטות בנוף הירושלמי שלא פעם גם נצפה בפסטיבל. אם לא תמצמצו, תוכלו להבחין בו מגיח בשניות האחרונות של הסרט, שניצב על תקן אופציה אולטימטיבית לבילוי משותף באירוע של סבים והורים עם צאצאיהם הצעירים.
פרינס אבלנש
עוד עיבוד לא צפוי, והפעם גרסה אמריקאית מחודשת לקומדיה איסלנדית עלומה. ביים אותה דיוויד גורדון גרין, מי שהתארח בירושלים ב-2000 עם סרט הביכורים שלו, "ג'ורג' וושינגטון", ועד היום מזיל ריר כשהוא נזכר בחומוס לינא. הפעם הוא מציג סיפור על האחווה הנוצרת בין שני גברים לא בוגרים במיוחד (אמיל הירש ופול ראד). הדרך המקסימה שבה הוא עושה זאת זיכתה אותו בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין.
שיעורים בהרמוניה/אפיזודה בחיי אספן מתכות
נוסף לזאת, אפשר יהיה לראות בפסטיבל גם שני סרטים אחרים שאספו פרסים חשובים בפסטיבל הגרמני "אפיזודה בחיי אספן מתכות" של דניס טנוביץ' הבוסני ("שטח הפקר"), שגרף את פרסי חבר השופטים והמשחק, ו"שיעורים בהרמוניה" של אמיר באיגזין הקזחי, שלקח עיטור מיוחד על תרומה אמנותית יוצאת דופן בצילום, עריכה וכיוצא בכך.
בשני המקרים, מדובר בתוצרים טיפוסיים של קולנוע האיכות כאלה שיוצריהם מנתבים את כישרונם כדי להגיש יצירות קשוחות וזועמות, והצופים ייצאו מהם באומרם את קלישאת הפסטיבלים הקלאסית "זה היה קשה... אבל טוב".
תחנת פרויטוויל
והנה עוד זעם חברתי, אבל הפעם הוא מגיע מן הקולנוע האמריקאי, ובהתאם לכך מעורבב במידה גדולה של צדקנות, פטרונות והתחסדות. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מן האפקטיביות של הסרט, שקטף שלל פרסים בסאנדנס הודות לדרך בה הוא משחזר תקרית שבה שוטר לבן ירה למוות וללא סיבה מוצדקת בגבר שחור. מגלם אותו מייקל בי. ג'ורדן, החביב על מעריצי "הסמויה", ולא יהיה זה פלא אם הוא יקבל בהמשך השנה מועמדות לאוסקר על משחקו.
הענק וגנו
ואיך אפשר בלי זעם סוציאלי בסגנון בריטי? אי אפשר, אז גם התעשייה הקולנועית שמתמחה בריאליזם חברתי משגרת לעיר הבירה סרט מסוג זה "הענק וגנו", העוקב אחר מעלליהם של שני ילדים שנוטשים את בית הספר ומבלים את זמנם באיסוף מתכות (כן, שוב מתכות, בדיוק כמו בסרט הבוסני). הסיפור הזה הוגדר בתמימות דעים כאחד מן השיאים של פסטיבל קאן האחרון, ולכן מובן שמדובר גם באחת האטרקציות המרכזיות של האירוע הירושלמי.
התמונה החסרה
מחפשים עוד קצת סיבות לזעום על העולם? בבקשה סרטו התיעודי של ריתי פאן, הזוכה הגדול של מסגרת "מבט מסוים" היוקרתית בפסטיבל קאן האחרון, יספק לכם אותן בשפע. היוצר הקמבודי חושף כאן את הזוועות שחוללו החמר רוז' במדינתו והתוצאה היא אחת היצירות הדוקומנטריות הגדולות של השנה.
לורה
אם כבר מסמכים היסטוריים, מובן שאף פסטיבל קולנוע ישראלי אינו שלם בלי מלחמת העולם השנייה, ובהתאם לכך אפשר יהיה לצפות בירושלים ב"לורה". הסרט נעשה אמנם בידי במאית אוסטרלית, קייט שורטלנד, אך הוא דובר גרמנית, מתרחש בגרמניה מיד לאחר כניעתו של היטלר וגיבוריו הם בניהם של נאצים. כל זה מסתכם בדרמה מבולבלת למדי, אך הגרעין שלה נותר ברור ומרתק סיפור על דור שמנסה להתמודד עם הדברים האיומים שעשו אבותיו ולהתנער מהם.
פסטיבל סרטי החתולים באינטרנט
מי שיבקש להתנחם מכל האומללות הנ"ל מוזמן ללקק את שפתיו מול אסופת סרטוני חתולים וירטואלית, שנוצרה בידי צוות מוזיאון ווקר לאומנות שבמיניאפוליס ועתה מסתובבת בעולם. האם ההקרנה הזו היא הקדמה לכך שבעוד שנתיים נראה על מסך ענק בבריכת השולטן את הסרט בכיכובו של גרמפי קאט? והאם כבר בשנה הבאה נצפה באסופת סרטונים שנעשו בווידאו של אינסטגרם? נראה כי באופן בלתי נמנע, התשובות חיוביות.
צ'פלין שלא הכרנו
וכיוון שבכל זאת ההקרנות מתרחשות בסינמטק, לא ייפקד מהן מקומן של הקלאסיקות, וכך אפשר יהיה להתרשם לראשונה משלושה סרטים קצרים של צ'פלין. אלה אבדו במשך שנים ורק עתה צפו אל פני השטח, להנאתם של שוחרי הקולנוע.
כדאי להיזהר
ולסיום, במחילה, כמה אזהרות מסרטים שעל פניו נראים אטרקטיביים ביותר. או שעשו אותם יוצרים בעלי שם, או שהם זכו בפרסים חשובים, או שהם קיבלו ביקורות מעולות או כל אלה גם יחד. אך בכל המקרים, מדובר למען האמת ביצירות קולנועיות משעממות למדי, בלי ערך מוסף חזק מספיק כדי לחפות על כך.
מדובר ב"הלי", סרט פשע מקסיקני ברוטלי להחריד, שלתדהמת כולם זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, אבל ייזכר רק בגלל סצינת שריפת המפשעה הפרובוקטיבית במופגן שבו; "אל הפלא" של טרנס מאליק, בכיכובו של בן אפלק, שאפילו מעריציו המושבעים של הבמאי יתקשו לקבל בסלחנות; "שלגייה", גרסה ספרדית בשחור-לבן למעשייה, שמוכיחה כי לא רק בהוליווד מתקשים להתמודד עם אגדות; "ג'ינג'ר ורוזה" של סאלי פוטר, המצטרפת לרשימת הקולנוענים שביזבזו את כישרונה של כריסטינה הנדריקס; "בית הרדיו" התיעודי של ניקולה פיליבר, שלמרות כמה רגעי קסם לא מצליח לשחזר את הצלחת "פעלים למתחילים" שלו; וגם "ויק ופלו ראו דב", שזכה בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין האחרון, ומוכיח בכך שעיטורים כאלה הם לא תעודת ביטוח לכלום, ו"וילונות מוגפים" של ג'אפר פנהאי האיראני שכראיה לכך זכה גם בפרס התסריט באותו פסטיבל, בעיקר מסיבות פוליטיות. בקיצור, יש די והותר סרטים אחרים להשקיע בהם אנרגיות וזמן בפסטיבל. אל תגידו שלא אמרנו.
סרטים של מוחסן מחמלבאף בוואלה! VOD:
סקס ופילוסופיה
גאבה
איזה סרטים הכי מסקרנים אתכם בפסטיבל? ספרו לנו בפייסבוק