אתה נפגש עם מישהי שלא ראית תשע שנים. אתה יודע שפעם הסתדרתם יחד נהדר, ועדיין, יש חשש: אחרי הכל, תשע שנים הן הרבה זמן. אנשים משתנים. לך תדע אם זה יעבוד הפעם. לך תדע אם היא עדיין מקסימה כמו פעם. לך תדע אם בכלל תהיה לכם שפה משותפת. אבל אתה הולך, ותראה מה זה, זה עובד. אתם אולי שונים, אבל עדיין אותם אנשים, והמפגש בינכם זורם כמו קסם. כאילו לא עבר זמן בכלל. מדהים.
לא מדובר פה במפגש בין סלין וג'סי, גיבורי "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" שחזרו לסרט נוסף, אלא במפגש בין ריצ'רד לינקלייטר, אית'ן הוק וז'ולי דלפי לבין הקהל. היתה סיבה לחשוד ב"לפני חצות": זה עבד נהדר ב"לפני הזריחה", לפני 18 שנה, ושוב ב"לפני השקיעה", לפני תשע שנים, אבל זה לא אומר שזה בהכרח יעבוד בפעם השלישית.
לא חסרים מקרים מצערים של סדרות סרטים שירדו מהפסים, גם כשהמרווח בין סרט לסרט לא היה כמעט עשור. אבל אין מה לחשוש: "לפני חצות" לא ישבור לכם את הלב. מהסצינה הראשונה, מדהים איך הוק ודלפי הופכים שוב להיות סלין וג'סי, בדיוק אותם האנשים, רק מבוגרים יותר. ושוב הולכים ומדברים. ושוב השיחה קולחת. ושוב מדברים על העתיד והעבר. כאילו לא עברו תשע שנים.
העניינים מורכבים יותר עכשיו. הסרט יותר קשה לצפייה, פחות רומנטי ופנטסטי משתי הפגישות המבודדות של סלין וג'סי בסרטים הקודמים, כי מה לעשות האנשים האלה בני 41 עכשיו, וצריכים להתמודד עם ילדים, קריירה, אקסים, נמלי תעופה ובתי משפט. כשהם נפגשו לראשונה בווינה, הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות להם הוא שהם ייפרדו, וזה יהיה נורא טרגי ורומנטי ויהיה להם סיפור מצוין להיזכר בו למשך שארית חייהם. עכשיו, המצב מסובך. יש הרבה החלטות לקבל ופשרות לעשות, ושנים של תיסכולים שמאיימים להתפרץ.
כמו בסרטים הקודמים, הסרט מורכב כמעט כולו מדיבורים, וכמו בסרטים הקודמים, הוא כתוב למופת. סלין וג'סי הפכו להיות דמויות אמינות וגשמיות במידה בלתי רגילה. קשה להאמין שהם לא אמיתיים: בוודאי יש בשתי הדמויות האלה הרבה משני השחקנים שמגלמים אותן, אחרת כנראה שמדובר בשני השחקנים האמינים בהיסטוריה. הפעם הם לא לבד - הם מוקפים בחברים שמקבלים גם הם דמויות אמינות וחינניות משל עצמם, ומבוצעים גם הם מעולה. השיחה של ג'סי עם בנו בתחילת הסרט משוחקת נהדר בדיוק כמו השיחות שלו עם ז'ולי דלפי. לפעמים מורגש קצת הצורך לדחוס שנים של יחסים לתוך שעה וחצי: מעברים מאושר למשבר ו/או להיפך מתרחשים בתוך מה שנדמה כמו שניות, אבל לאורך רובו המכריע של הסרט השיחה קולחת וזורמת כאילו אין מצלמות ותסריטים בעולם.
סלין וג'סי לא מרבים לדבר על הפגישה הראשונה שלהם, אבל בנקודות רבות בסרט אפשר לשמוע הדהודים של "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה". אנחנו רואים זוגות אחרים, מבוגרים יותר וצעירים יותר, שנמצאים בנקודות אחרות באותו המסע שסלין וג'סי עוברים, ואי אפשר שלא לראות בכל זוג כזה אפשרות אחרת, אותם שני אנשים שעשו בנקודה כלשהי בדרך בחירה שונה. משעשע לראות את הטכנולוגיה: אם הייתם מראים לסלין וג'סי מ-1994 את "לפני חצות", הם היו משוכנעים שזה סרט מדע בדיוני. כשהם נפגשו אז, לא היתה להם אפילו מצלמה. כשג'סי "צילם" את סלין, הוא עשה את זה בעזרת הזיכרון בלבד. היום הם כמו כולם לא זזים בלי סלולארי, נמצאים בקשב מתמיד כמו שאר העולם. החד-פעמיות הרומנטית של פגישתם הראשונה בווינה כבר לא קיימת: אילו זה היה קורה היום, הם פשוט היו נהיים חברים בפייסבוק ומדברים בסקייפ.
האם נכון לקרוא לסדרת סרטי "לפני" טרילוגיה? טוב, זאת בהחלט טרילוגיה כרגע: זאת סדרה של שלושה סרטים. אפשר לראות בשלושת הסרטים מעגל סגור, מזריחה ועד חצות. אבל לא חובה. הסוף של הסרט השלישי משאיר שאלות פתוחות בדיוק כמו שני הקודמים. החיים נמשכים. לכו תדעו איפה נהיה בעוד תשע שנים. אולי ב-2022 סלין וג'סי שוב יתפנו לשעה וחצי של שיחה.
מ"לפני הזריחה" עד "לפני חצות": סוגרים את הטרילוגיה הרומנטית המושלמת
ריצ'רד לינקלייטר מספר לוואלה! תרבות: "זה לא הרגיש מהפכני בזמנו".
לא יכולים לחכות ל"עד חצות"? ספרו לנו בפייסבוק