חזרה להתחלה. "הבית כה רחוק" הוא לא מסוג האלבומים שמשמיעה ראשונה אפשר לומר עליהם שהם יצירת מופת או כישלון מהדהד. משהו בו מתעתע. יש בו לא מעט גרסאות כיסוי, גם עצמיות, וגם שירים חדשים. לרגע הוא נשמע יותר מדי כמו חומרים מהאלבום הצהוב המצוין ההוא עם האקדח, לרגע כמו משהו הרבה יותר ותיק ונושן ובו בזמן גם הרבה יותר חדש - ואולי זאת היתה הכוונה מלכתחילה. שיתוף הפעולה החדש של כנסיית השכל - מלכת הכיתה של להקות הרוק ששילבו אלמנטים מזרחיים - עם התזמורת האנדלוסית הים תיכונית אשקלון, מנסה ללכת עם הרעיון הזה הכי רחוק מאז "קאנא וואחדה" - הלהיט במרוקאית מהאלבום השלישי.
בדרך, מנסה כנסיית השכל גם לנצח שני צללים חדשים-ישנים: "שורות של אנשים" - האלבום שמרוב מאמץ להישמע כמו לונדון התקשה להתרומם, ובעקבותיו היא החליטה ללכת לקיצון השני; וכמובן "אוטוביוגרפיה" - שיתוף הפעולה התזמורתי הקודם, שכלל אמנם ציטוטים מ"ארבע העונות" של ויוואלדי, אבל לא בדיוק של מוחמד עבד אל ווהאב. על אף חסרונותיו, "הבית כה רחוק" עולה על שני האלבומים הללו בקלות בגלל שהוא מצליח איפה שהם נכשלו - בפיצוח הדי.אן.איי של כנסיית השכל, אותה נקודת אמצע, אותו מקום שבו אומרים מילים שהופכות את השמש לדם.
געגוע. 12 שירים יש באלבום: שישה חדשים, ארבעה נוספים הם חידושים - "עלאש קטעוכ יא וורדה", דואט מעט מאכזב במרוקאית עם ריימונד אבקסיס, "وهران وهران", שיר מולדת אלג'יראי, "ילדתי", חידוש רגיש ויפהפה לבלדה של זהר ארגוב ואחד הרגעים הקסומים באלבום, "בואי מהפכה" של הלהקה עצמה מלפני כעשור - וישנם גם קטע אינסטרומנטלי אחד וגרסה נוספת של התזמורת האנדלוסית לבדה לאחד השירים החדשים - "האהבה שלי".
קובי אוז, חבר משדרות שהפיק בעבר את הכנסייה, שר לפני כמה שנים קטע בשם "געגועיי לגעגועים", והנה: כמעט כל השירים כאן מבטאים איזשהו געגוע נושן, לבית, לילדו?ת, לאהבה ראשונה ולשיר נשכח, לזמנים אחרים במקומות רחוקים. "אפילו ציפורים שנולדות בכלוב הן זיכרון של אור, רוחות וצמרות", הם שרים ב"מעל הים", או "ילדתי, ספרי אם עוד נותר בך זיכרון מתוק כזה, של אלף לילה" ב"ילדתי". הילדים שלא נאספו ושרו "אנחנו לדרכים" לפני מעל ל-15 שנה אולי עברו דרך ארוכה מאז, אבל לבית הם לא חזרו מעודם. זה לא מקרי שהשיר החלש באלבום הוא דווקא "האויב נמצא בפנים", זה ששום געגוע סנטימנטלי לא מוזכר בו. הוא לא מונע מאותן האנרגיות.
מלחמה. כנסיית השכל היתה תמיד להקה של מפסידנים ומובסים. בכל זאת, זה אותו ההרכב שהעריץ את הסמית'ס, הוציא אלבום (מעולה) בשם "ידיים למעלה", ושר בשיר היפה ביותר בו (ואולי בתולדות הלהקה): "אני מסדר את החדר לביקור של הורים שלא ייצאו מסף ביתם, אני מזיז רהיטים לאהבה שלא תבוא". גם "הבית כה רחוק" עוסק בהודאה בהפסד, המתגלמת יותר מכל בשיר הנושא המייאש עד כאב שכתב שמעון אדף: "תני לי לספר לך משהו על הפחד - הוא רק גדל, והזמן לא מרפא... הבית כה רחוק, לא נוכל לעולם לחזור".
במישור המאקרו היצירתי, כנסיית השכל באמת הפסידה - היא כשלה במבחן ההתחדשות. אם "מעל הים", הסינגל המוביל מהאלבום (שיצא לרדיו כבר לפני כמעט שנה), נשמע כמעט זהה לחלוטין ל"על מה את חולמת מיכל" מהאלבום הקודם, ואם השורה "מאז לשמיים יש טעם של דם" - כמו הרבה שורות אחרות - היא מיחזור שקוף של דימויים ועייפות חומר של ממש. אבל באופק אחר, במיקרו, בתוך השירים, נמצא כמו תמיד הקסם הישן והמאוהב של הכנסייה, זה שעובד פעם אחר פעם אחר פעם (הדוגמא היפה לזה היא "האהבה שלי" הנפלא), משהו בהגשה הרגישה של חזן שמכירה טוב כל כך את המילים של רן אלמליח. ופה אין ממה להתאכזב, זה ניצחון גדול ומתמשך.
מולדת. "הבית כה רחוק" הוא עוד אחת מהאדוות שנוצרו מגלי ההדף של "אתה נמצא כאן" של ברי סחרוף, וכמובן גם של דודו טסה והכווייתים. הרעיונות שעומדות בבסיס הגל הזה, מסתכמות בכותרת של אחד האלבומים המרתקים שיצאו ממנו - "ילדים של מהגרים" המופתי של אביב גדג' (לשעבר מנהיג להקת אלג'יר שתמיד נתפסת - במידה רבה של צדק - כאחות הקטנה של הכנסייה).
"לעולם לא אשכחך מולדתי, אדמתי, ארץ אבותיי" חזן שר בערבית בשיר המתייחס למחוזות אלג'יראים, אבל כשהחלק של הכנסייה באלבום נסגר עם "הוי ארצי מולדתי, את מדממת", עם המחשבות שרצות בשדה תעופה בארץ זרה - ברור לאיזו מדינה הוא מתכוון. זה הפרדוקס הנורא של ההגירה: חיפוש שורשים במדינה מנוכרת ומולדת נשכחת מדומיינת, ובעיקר ניסיון למצוא בית, מקום בטוח לזמזם את השירים הישנים. כנסיית השכל מתמודדת עם הכאב הזה בדרך הכי מעניינת שיש: "נפרק את הצורה, נחדש את היצירה, נשחרר את הציפור" - ואולי בעצם זאת המהפכה.
סינגלים:
דניאל רביצקי - "אתה שותק אליי"
כבר די ברור שדניאל רביצקי היא אחד הכוחות המעניינים ביותר שנמצאים עכשיו רגע לפני פריצה. אחרי "יותר מדי" שכתבה יונה וולך, מגיע תור הטקסט החידתי של זלדה, "אתה שותק אליי", בלחן של קרני פוסטל ובעיבוד חולמני לשעות הקטנות של הבוקר, וזה מאוד מאוד יפה.
בית הבובות - "עד מתי"
שיר ראשון לקראת אלבום רביעי ליקירי התרמילאים במזרח, כשבעמדת הזמר נמצא הפעם איתי שיף ולא אמיר אטיאס, המזוהה יותר עם הלהקה. "עד מתי" נשמע דומה מדי ליותר מדי שירים שנשמעו כאן בשנים האחרונות, מהפרויקט של עידן רייכל דרך מוש בן ארי פינת כל קלישאת שאנטי שאתם מכירים.
חיה מילר - "לא רוקדת כשאף אחד לא מסתכל"
סוף סוף שיר ראשון מאלבום בכורה מסקרן לאחת מלהקות האינדי הכי מדוברות בשנים האחרונות. לקוסטה קפלן, הסולן, נשפכת כמות עצומה של כישרון בין האצבעות שעל הפסנתר, הגיטרה והטקסט המרתק. לא כולם יאהבו את הקול שלו, אבל זה ממש הפסד שלהם.
ריקי גל - "אתה שואל אותי"
שיר מקורי חדש לריקי גל אחרי ארבע שנים, פשוט וישיר מאוד, שכתב לה דידי שחר ("באה אליכם", "מציאות אחרת", "פיקה"). גל תמיד מתגלה במלוא יכולותיה דווקא בבלדות השקטות והמרגשות, וזאת בהחלט אחת מהן.
נדב ברנע - "פרסומות"
סינגל נוסף מאלבום הבכורה של ברנע, שהפיק בעצמו יחד עם בן ספקטור, בעלה של דניאלה והמפיק שמאחורי "Cut it Out". ברנע מתאר את החרדות הקיומיות של חברה שמטמטמת את עצמה לדעת מול מסך טלוויזיה אלים מאין כמותו, ומי אם לא ספקטור יעטוף את הסיוט ברעשים מטושטשים על מצע אלקטרוני.
שיר אחד בשבוע
כשפרצה המחאה החברתית, השבוע לפני שנתיים, רבים הופתעו שלא צמח באותה תקופה אף המנון משמעותי שזוהה עם המוחים. מאז, ובמיוחד השנה, לא מעט שירים התכתבו עם המחאה בגל שכונה כאן בעבר "רוק-אנד-רוטשילד": "זמן להתעורר" של הדג נחש, "כשהאהבה תחזור" של פונץ', כמובן "דפני דפני" ו"קיץ 2" של הג'ירפות. ובכל זאת, נדמה ששיר אחר, שיצא באותה שנה עוד לפני המחאה, ביטא טוב מהם את הרוח שנשבה ברוטשילד ובשאר המאהלים ברחבי הארץ: "את יודעת אני לא שומע כבר מילים, עכשיו זה זמן של מספרים. אז כמה זה עולה להישאר תמים, ואיך קשה לקנות קצת נחת? לא, אני לא יכול לנדוד יותר. בחוץ, רק בחוץ - תמיד הכל חוזר".