תעודת הזהות של רוני דלומי
מתמידי לכת בתולדותיה של "כוכב נולד" בוודאי זוכרים שלקראת גמר העונה השביעית של התכנית, לא היה ברור בכלל שרוני דלומי תוכרז כמנצחת הגדולה. מול מתמודדים עם נוכחות ופוזה מרשימים יותר כמו ולדי בלייברג ומיי פיינגולד, דלומי הצעירה, הרגילה למדי, נראתה מתמודדת חיוורת היו שאמרו אפילו חסרת אופי. אבל היא זכתה; אחר כך הגיע אלבום ראשון, כולו גרסאות למוזיקה ספרדית ולטינית, ולמרות ההצלחה (והכתרתה כזמרת השנה) לא הייתה שום סיבה להניח שעל בסיסו של אותו אלבום יקום כאן משהו מעניין או מקורי. תגובה צינית ראשונית היא כנראה נחלתו של כל יוצא ריאליטי מוזיקלי באשר הוא (תגובה שרובם מרוויחים ביושר), אבל כנראה שהפעם היא הייתה מיותרת "תחזיקו", אלבום שני שהוא מבחינות רבות בעצם אלבום בכורה, הוא דיסק מיינסטרים לא רע בכלל. אם כבר הזכרנו את החברים מטדי, האלבום הזה ממצב את דלומי ככוכבת הנולדת המשמעותית ביותר מאז נינט, ואולי היחידה בכלל שהצליחה לעגון בפלייליסט באופן קבוע.
סגנונות השירים ב"תחזיקו" מגוונים למדי: יש כאן בלדות דרמטיות ("תחזיקו"), נגיעות של מוזיקה מתוכנתת ("פניי לרוח"), פולק ("מי אמר") ואפילו קצת רוק ("רמזורים"), והמשותף לכולם אחת המעלות הגדולות של האלבום הוא הצניעות: בהרבה חוכמה המפיקים המוזיקליים איתמר מאירי ואיתן רז בחרו לבנות את השירים סביב הקול של דלומי, בלי לעוף על עצמם יותר מדי. היעדר הפוזה מאפיין גם הטקסטים, שכמחציתם נכתבו על ידי דלומי. יש כאן הרבה שירים על אהבה-פרידה-געגוע, וגם קצת (כמתבקש) שירים על המחיר הנפשי של התהילה. צריך לומר גם אם אין פה בשורה טקסטואלית גדולה, הנושאים בנאליים ויש הרבה פשטנות, הרי שהעברית היא יפה ומקורית ("אבן באבן נוגעת / אדמה מלוחה שבוקעת זו רק האמת שכורעת ללדת עכשיו"), ובאופן נחמד גם הרבה פחות עמוסה קלישאות מאשר בטקסטים שכתב לה הפזמונאי נעם חורב (כולל החרוז האיום: "תיכף תדקלם לי מילים יפות בשקל / השגרה וההרגל צמודים לך לרגל"). הבעייתיות העיקרית, בכל זאת, היא העובדה הפשוטה שכל העסק סובל ממתקתקות יתר. בפופ הישראלי אין באמת ילדות רעות, כולם נורא רגישים ולחספוס הים-תיכוני אין זכר ועדיין, אפילו על הרקע הזה, החמידות הזאת קצת בלתי נסבלת.
בסוף של יום, אלבום פופ נמדד בכמות השירים הטובים שבו, וכאן יש מספיק. לצד שיר הנושא או "סתם שני אנשים", ישנם גם הבלדה המצוינת "קרקעית נמוכה" וכמובן "שלחי אותו" אחד השירים הבולטים מפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" בשנים האחרונות, שזכור בזכות החליל מלא הקסם שבו. עכשיו מתבהרת התמונה בשלמותה: בזכות השירים הילדותיים ("מי אמר שיש רק סוג אחד של נסיכות" או "אני רוצה פשוט") דלומי היא מודל לצעירות, שירי האהבה-פרידה מדברים אל בני גילה, "שלחי אותו" לקהל שאוהב מוזיקה כמו של פעם. הרב-דוריות הזו עשויה לאפשר לה להפוך לזמרת אהובה על רבים, בשורה אחת עם זמרות גדולות אחרות, אבל הגיוון יכול להצביע גם על נקודה הרבה יותר מעניינת: נדמה שרוני דלומי סוף סוף גידלה אופי.
מסע ארוך אל תוך הלילה עם כלבי רוח
אחת לשנה באופן מסורתי אמורה לצוץ כתבה על חסרונו של הרוק הנשי בישראל, בגעגוע נוסטלגי לימים שדנה ברגר ואיגי וקסמן השתוללו על הבמות. זה כבר מזמן לא נכון: בשנים האחרונות יש רנסנס עצום של יוצרות נשים מכל הגוונים כמעט. בכל זאת, צריך לומר, חיכינו הרבה זמן לזמרת בסדר הגודל של הילה רוח, הקול העצום והמנוע מאחורי "כלבי רוח". בעוד רוח היא הכותבת המלחינה העיקרית - והקול שלה מהווה את הכלי הראשי בתזמורת - בלהקה עוד כמה חברים מצוינים: גם גדי פטר, נעם שחם (עם נגינת הבס הדומיננטית מאוד שלו), ניר שלמה ואיתי שטרית.
בראש ובראשונה, הטוטאליות של רוח היא שהופכת את כלבי רוח לתופעה מעניינת. לאורך האלבום, הנושא את שם ההרכב, רוח צועקת-שרה-לוחשת-מתחננת-זועמת-נאנחת-צורחת-מדברת-מתעצבת-כועסת-מקללת-משתוללת, בוטה ועדינה, ישירה עד מבוכה ומטאפורית להתמיה, פעם לגבר, פעם לאשה, פעם לעצמה, כותבת על מערכות יחסים מסובכות ומחפשת אהבה בעולם שכל כולו ניכור רגשי וקהות חושים: "את אומרת משהו דומה למה שאומרים בטלוויזיה, משהו דומה לאלוהים, דומה לקולות מחוץ לחלון" ("רעב כבד") או "קראתי את כל השירים שלך, שאלוהים ישמור עלי בזמן שאני לא יודעת מה חשוב יותר אתה או לקרוא את השירים שלך" ("עד שלא"). קהות החושים הזו מתבטאת גם בעולם הצלילי של הלהקה: אווירה לילית, סיוטית, ערפילית, קברטית, משועשעת ומינית מאוד.
סגנון מובחן הוא לא בהכרח דבר חיובי תמיד, ובמקרה הזה הוא מכריע. יותר מדי מהשירים באלבום נשמעים דומה מאוד, גם אחרי כמה האזנות. מדויק יותר לומר שהוא נשמע כמו יצירה אחת ארוכה, שחלוקת הקטעים בו היא מקרית. גם הסגנון הטקסטואלי, המופשט מאוד, מוביל לקושי לעקוב אחר שלל הדימויים, וכך גם תורם בעקיפין לדמיון בין השירים. האחידות הזאת גורמת גם לשירים גדולים כמו "טלוויזיה", "צומת מורשה", "עד שלא" ואחרים להיבלע בין חבריהם, וזה חבל, כי אין כמעט הרכבי רוק ברמה הזאת בארץ, משום בחינה. הצד השני הוא שכשלוקחים את כל העסק ביחד, מדובר באלבום קונספטואלי סוער ומרגש, ומוזיקלי מאוד. כדאי מאוד לעקוב אחרי השמות האלו, הם יעשו טוב לעוד הרבה מאוד מאזינים.
סינגלים חדשים
"ויאכ ויאכ" דודו טסה ובורגור
לכאורה, החבירה של דודו טסה, מי שהפליא בגרסאותיו לשירים עירקיים, ובורגור, מהמוזיקאים האלקטרוניים הישראלים המצליחים בעולם לחדש שיר של פריד אל-אטרש אמורה להיות אחד הרעיונות המוצלחים שאפשר לתאר, אבל הם הלכו רחוק מדי. טסה הוא קאווריסט מצטיין על פי רוב (יש לו המון חידושים), אבל הביצוע הזה מעיק כשהוא מתקיף את המאזין מכל כיוון אפשרי.
"העץ הבודד" ארז לב ארי ופטריק סבג עם מיכה שטרית וברי סחרוף
לב ארי ("אנה אפנה") וסבג (שהפיק לאחרונה את "אושר אקספרס" של שלמה ארצי), שותפים ותיקים מימי להקת כשניקו תתחיל לדבר ("צל כבד"), הפציצו בשיר הנושא של הפרויקט המשותף שלהם, שיוצא בימים אלה. האהבה של לב ארי לדוד אבידן כבר הולידה שיר לאלבום הקודם שלו ("מלחמה אבודה"), ואין טבעי משיתוף הפעולה שלו עם סבג וגם עם שטרית וסחרוף, האבות המוזיקלים המובהקים שלהם.
"Gorgeous" טרי פויזן
שיר חדש לטריו הפופ, אחרי הפסקה של כמה שנים. את טרי פויזן או שאוהבים או ששונאים, וכנראה שהשיר הזה, שלא מביא בשורה חדשה, לא ישנה את מה שכל אחד מהצדדים חושב עליהם.
"מעבר לעצמי" אמן
אמן הם להקה צעירה חדשה, וזה סינגל הבכורה המוצלח שלהם. רוק לא מתנצל וגם לא מביך מעדת הרוקרים-הקשוחים-שהם-בעצם-נערים-רכים-ורגישים-כמו-יותר-מדי-דברים-מסביב. מעניין לראות לאן זה יתפתח.
"העיר" - אורן ברזילי
האלבום בעברית של אורן ברזילי (מופע הארנבות של ד"ר קספר) מתעכב כבר הרבה זמן, וחודשים ארוכים עברו מאז "ירח מר". בכל זאת, הסינגל הזה הוא בשורה למי שאהב את אלבומו הקודם באנגלית, "Sorrow Demons Joy Blizzards", שאת הקו שלו הוא ממשיך. על הטקסט חתום אריאל פוליאקוב.
שיר אחד בשבוע
השבוע הלכו לעולמם שאול ביבר, מי שכונה "אבי הלהקות הצבאיות", וגם גילה אדרי, מחלוצות הפופ הישראלי בשנות ה-60. אם ביבר היה מאלה שביססו את מדורת השבט של הבידור הישראלי בפיפטיז ובסיקסטיז, אז הפופ של אדרי, כפי שעוצב אז על ידי מפיקים מעודכנים, נחשב לחתרני ביחס למה שקרה כאן בארץ, שנתיים לפני המהפכה של החלונות הגבוהים. דוגמה יפה תהיה החידוש הנשכח שלה ל"Poupée de cire, poupée de son", במקור של פראנס גל (שכתב לה סרז' גינסבורג הגדול), שבארץ זכה לגרסה עברית מוכרת יותר של שלישיית גשר הירקון בשם "אל תכעסי זה לא אסון". יהי זכרם ברוך.