וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"פסיפיק רים": תצוגות המשחק הרעות של השנה בעוד סרט קיץ מאכזב

1.8.2013 / 0:19

סרטו החדש של גיירמו דל-טורו יכול היה להיות פנטזיה פשוטה ומהנה על קרבות בין מפלצות ורובוטים, אבל מסתבך שלא לטובתו בעלילה מסורבלת שמבוצעת באופן שערורייתי

יח"צ - חד פעמי

שבוע לאחר "וולברין", שעירבב בין המסורות של המערבון, הסמוראי והנינג'ה כדי ליצור פרק חדש במעלליו של גיבור-על מודרני, מגיע היום לאקרנים מוצר קיצי נוסף שמתיך בין הוליווד והקולנוע של ארץ השמש העולה. הפעם מי שאחראי לפיוז'ן הוא במאי מקסיקאי, גיירמו דל טורו, והוא עשה זאת לשם "פסיפיק רים", שמושפע מז'אנר יפני אחר – סרטי המפלצות, "גודזילה" למשל, שהתעוררו בעקבות הפוסט-טראומה לאחר ההפצצות הגרעינית בתום מלחמת העולם השנייה (טראומה שמככבת בתחילת "וולברין", כך שהכל מתחבר).

תותחופלצת: ההיסטוריה של מלחמת הרובוטים במפלצות

בהשראת אותם סרטים שגדל עליהם, מתאר דל-טורו כיצד בעתיד הלא רחוק, התעוררו לפתע מפלצות ענק ויצאו לזרוע הרס בכדור הארץ. במקרה של "פסיפיק רים", מתברר כי נכשלו כל האמצעים הרגילים לנגף אותם, ולכן נדרשו בני האדם לבנות רובוטים ענקיים שיעשו זאת בשבילם.

על פניו, מונחת כאן תשתית לסרט פשוט ומבדר על קרב בין מפלצות ורובוטים, אלא שדל-טורו ושותפו לכתיבת התסריט, טרביס בישהאם, מוסיפים סיבוך מסורבל ולא הכרחי. במקום שבני האדם ינווטו את כלי הנשק שלהם בשלט רחוק, מתברר כי השיטה מורכבת בהרבה: כל רובוט שכזה חייב להיות מופעל בידי שני חיילים, ואם לא די בכך, אז כדי שבאמת יצליחו לשלוט בו, הם נדרשים ליצור הרמוניה בין מוחותיהם, לחבר אותם ולמעשה לשלב את התודעות שלהם.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
יותר מורכב משציפיתם. "פסיפיק רים"/מערכת וואלה, צילום מסך

בהצגתו את הסיבוך העלילתי הזה, "פסיפיק רים" מוסיף להתבססות על הז'אנר היפני הנושן גם השתלבות באחד מהטרנדים הלוהטים של הקולנוע האמריקאי העכשווי – ההתעסקות בתודעה, משהו שהחל פחות או יותר ב"מטריקס" ומאז נמשך גם ב"שמש נצחית", "אינספשן" ועוד. הבעיה היא שדל-טורו רחוק מלהתעלות לרמת העיסוק של הסרטים הללו בנפלאות המוח האנושי, ומסתובב בו כמו גודזילה בחנות חרסינה.

המורכבות העלילתית ש"פסיפיק רים" כפה על עצמו מחייבת אותו לאתגרים שאינו יכול לעמוד בהם. הוא מנסה להוסיף דרמה ועומק פילוסופי דרך גורלותיהם של חייל שאיבד את אחיו בזמן משימה, חיילת שראתה את כל הקרובים לה מושמדים לנגד עיניה כשהיתה ילדה קטנה והמפקד של שתי הדמויות שמתברר כי יש לו קשר יוצא דופן לאחת מהן. אך כל זה נעשה בתסריט קלוש ולא משכנע, שחמור מכל – מדוקלם בתצוגות משחק איומות ונוראות.

sheen-shitof

עוד בוואלה

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
במילה אחת: מביך/מערכת וואלה, צילום מסך

למען האמת, קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראינו בסרט קיץ עבודות משחק כה בולטות לרעה. המוזר מכל הוא שאף כי מדובר בהפקה של מעל 200 מיליון דולר, היא נראית לעתים כמו אותם זבלונים שהולכים היישר למסך הקטן, בהם כל מיני פרצופים מוכרים מחקים סופר-סטארים הוליוודיים.

כך, לדוגמה, צ'רלי הנהאם בעורו של הגיבור הראשי נדמה כמעין גרסה דיאטטית של צ'אנינג טאטום. לצדו, צ'רלי דיי וברן גורמן מגלמים את דמויותיהן ההכרחיות של צמד מדענים מטורפים, והתחושה היא שהם מעין שעתוקים פיראטים ובאיכות ירודה של ריק מוראניס וכריסטופר וולץ. מוזר עוד יותר הוא המקרה של אידריס אלבה, המגלם את מפקד הכוחות הרובוטיים. לאורך כל הדרך אומר לעצמו הצופה שהוא חוזה בחקיין כושל של השחקן המהולל, ורק עם עליית הקרדיטים מתברר שהיה זה אלבה בכבודו ובעצמו, מהש מעלה את השאלה – כיצד השכיל "פסיפיק רים" לסחוט הופעה כה צורמת מבעל המלאכה המשופשף?

אבל למרות שיש בו את תצוגות המשחק הגרועות של העונה, "פסיפיק רים" אינו הסרט הגרוע של הקיץ. לכל הפחות, בדיוק כמו "וולברין", נודפת ממנו אהבה אמיתית לקולנוע, תשוקה טהורה למסורות שבו ולז'אנרים שלו, ונכונות לנסות להשתמש בהם כדי ליצור משהו חדש ומקורי. נעדרת ממנו הנוסחתיות והמכניות שמאפיינת לעתים מוצרים הוליוודיים מסוג זה, וגם אין תחושה שהוא משועבד לצורת יצירת המשכונים או מכירת צעצועים. כמו אדם שהתקין ארוחת ערב מושקעת לאהובתו אך שם את הדברים על האש יותר מדי זמן ולא תיבל כהלכה, דל-טורו מלא הנשמה מפגין כאן חזון, אבל לא משכיל להוציא אותו לפועל כהלכה. מובן שיש לבקר אותו על כך, אבל חייבים בכל זאת להעריך את המאמץ.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אה, כן - זה אתה!/מערכת וואלה, צילום מסך

נוסף לכך, מבעד לכל הסרבולים העלילתיים, הדרמות הלא אמינות והדקלומים התמוהים, "פסיפיק רים" בכל זאת משכיל לספק רגעים מהנים העשויים בחן ובמיומנות. כאלה, למשל, הם מרבית הקרבות בין המפלצות לרובוטים, או הגיחות החפוזות של רון פרלמן, השחקן הקבוע של דל-טורו. בתפקידו כסוחר בשוק השחור שהממלא תפקיד מפתיע בהצלת העולם, הוא מציג הופעה צבעונית וממזרית, מלאת מודעות עצמית אך חסרת חשיבות עצמית, וחבל שהסרט כולו לא נעשה בצלמה.

ההופעה הקצרה זו גם ממחישה את המלכוד ש"פסיפיק רים" נתון בתוכו: סרט פשוט וקליל הכלוא בתבנית תסריטאית מסובכת וכבדה; פנטזיה מסוגננת ומבדרת הלכודה במלודרמה עבשה ואפרורית. ברגעים שדל-טורו משכיל להשתחרר מן הפלונטרים הללו, התוצאה משובבת רוח, אך רוב הזמן הוא כורע תחת משקל היתר שיש כאן ובסופו של דבר, כפי שקורה תמיד לגודזילה, קורס ומתפורר לרסיסים לפני שהצליח להשלים את משימתו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully