לקראת "פסיפיק רים": ההיסטוריה של מלחמת הרובוטים במפלצות

"פסיפיק רים" הוא הדבר הכי מגניב שתוכלו לראות על מסכי הקולנוע הקיץ הזה. אין תחרות. לא סופרמן ולא וולברין ולא איירון מן יכולים להתחרות ברובוטי ענק שנלחמים במפלצות ענק ברחובות הונג קונג. זה גם נשמע כמו אחד הרעיונות הכי טיפשיים שהגיעו לקולנוע השנה ובכלל: רובוטי ענק? נלחמים במפלצות ענק? ברחובות הונג קונג?! מה עובר על האנשים האלה, והאם, כמאמר הקלישאה העבשה, "נגמרו להוליווד הרעיונות"?

למעשה, "פסיפיק רים" לא סתם החליט להפגיש את אופטימוס פריים עם גודזילה. הסרט הזה הוא המשך ושידרוג של שני ז'אנרים קולנועיים וטלויזיוניים עם היסטוריה ארוכה ועשירה – רק ששניהם מאוד יפניים, ומי שחי את התרבות המערבית – כלומר, לא מצוי בספרוני מנגה וסרטי אסונות יפניים מוזרים – קיבל רק הדהודים שלהם. זאת אולי הסיבה שהרעיון נשמע לרבים כל כך חייזרי, בעוד מיליוני אנשים בעולם רק חיכו במשך שנים שכבר יגיע מישהו שישפוך 200 מיליון דולר על סרט על רובוטים ומפלצות.

אבל רגע, פרה פרה: נתחיל מהמפלצות.

הקאיג'ו הראשון היה בכלל אמריקאי. "קינג קונג", מ-1933, היה שובר הקופות הראשון שהציג חיית ענק משתוללת ברחובות עיר מודרנית. עשרים שנה ומלחמת עולם אחת לאחר מכן, ב-1954, הגיע גודזילה (במקור: גוג'ירה). בהשפעת הטראומה של פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, נוצרה מפלצת חדשה – התגשמות פיזית של ההרס האטומי: מעין דינוזאור יורק אש בגובה 50 מטר (לפחות; הגודל שלו משתנה מסרט לסרט), שמגיח מהים ומחריב לחלוטין את טוקיו. כשהסרט יצא לראשונה, הוא לא היה הצלחת ענק, והמבקרים האשימו אותו בניצול הטראומות הלאומיות הטריות. אבל גודזילה הפך במהירות לגיבור תרבות ואייקון. הוא הביא סרט המשך אחרי סרט המשך אחרי סרט המשך: לאורך חמישים שנה יצאו 28 סרטי "גודזילה", מספר שאפילו ג'יימס בונד עוד לא הגיע אליו.

כמובן, לראות מפלצת אחת הורסת את המדינה שוב ושוב עלול להיות משעמם, ולכן היה צריך למצוא משהו שיספק אתגר לגודזילה בסרטים הבאים. ב-1962 הוא עומת עם אביו הרוחני, בסרט "קינג קונג נגד גודזילה". לאחר מכן המפיקים נאלצו להמציא עוד ועוד מפלצות-ענק חדשות כדי לספק לגודזילה אתגר. כמה מאלה היו מות'רה, עש עצום; גידורה, הדרקון בעל שלושת הראשים; והדורה, גוש חייזרי של משהו שנראה כמו בוץ. ההצלחה של סרטי גודזילה הולידה ז'אנר שלם של מפלצות-ענק – קאיג'ו – שהחריבו את יפן בשיטתיות גם בלי עזרתה של הלטאה המקורית, והעיצובים שלהם הפכו לקיצוניים ומוזרים יותר ויותר. כאלה היו למשל רודן, דינוזאור מעופף בעל מוטת כנפיים של 200 מטר, וגאמרה, צב ענק, שהפך לגיבור של סדרה ארוכה משל עצמו.

האפקטים בסרטי הקאיג'ו היפניים הם בדרך כלל בין מגוחכים למגוחכים מאוד. סימן ההיכר של הסרטים האלה הוא מפלצות שהן למעשה אנשים בחליפות גומי מגושמות (כי זה זול יותר מיצירת אנימציית סטופ מושן, ונוצר הרבה לפני שאפקטים ממוחשבים הפכו לאופציה) דורכים על בניינים, מכוניות ועצים שהם בבירור דגמים מוקטנים. אבל הקאמפיות של הסרטים האלה היא חלק בלתי נפרד מהם.

מפלצות הענק הגיעו גם למערב, וגם לעידן ההוליוודי המודרני, אבל מעולם לא היו פופולריים שם באותה המידה. גודזילה "זכה" ב-1998 לרימייק אמריקאי של רולנד אמריך, שעם יתרונות האפקטים הממוחשבים נראה הרבה יותר מרשים מהגודזילה המקורי, ובכל זאת נחשב לסרט גרוע שמעריצי הז'אנר מעדיפים לשכוח. "קלוברפילד" היה סרט קאיג'ו מזוית שונה – מלמטה, נקודת המבט של האיש הקטן שדורכים עליו. גירסה אמריקאית נוספת של "גודזילה" תצא בקיץ הבא, בתקווה לטיפול טוב יותר.‏

בינתיים, היפנים פיתחו במקביל אובססיה נוספת: רובוטים. רובוטים גדולים. רובוטים גדולים מאוד, ורצוי – כאלה עם אנשים בתוכם. גם כאן, את שורש הרעיון אפשר למקם דווקא באמריקה – רוברט היינליין, שפרסם ב-1959 את הספר "לוחמי החלל" (שמאוחר יותר עובד באופן חופשי ונטול-מכא לסרט "גברים בחלל"). היינלין תיאר לוחמים בתוך חליפות-שריון שהופכות אותם למעין רובוטים ניידים. במנגה – קומיקס יפני – רובוטים כבר היו פופולריים למדי, אבל שילוב הרעיון של היינליין ברובוט לוחם, בסדרה "Mazinger Z" ב-1969, הזניקה את הפופולריות שלהם. הרובוטים האלה היו ענקיים, מגניבים, מלאים בכלי נשק סודיים, וזמן לא רב לאחר מכן הם התחילו גם לשנות צורה ולהפוך לכלי רכב, או להתחבר זה לזה כדי ליצור רובוטים ענקיים אפילו יותר. "גנדאם", "רובוטק", "פטלאבור" ו"גטר רובו" היו רק כמה מהמון סדרות קומיקס ואנימציה שיצרו כולן גירסאות שונות של רובוטים לוחמים. לקח יותר מעשור עד שהאמריקאים תפסו את הקטע: את החיקוי האמריקאי לסדרות המכא היפניות אתם מכירים בשם "רובוטריקים".

רוב סדרות המכא היו לא יותר מסרטים מצוירים לילדים (וגם פרסומת ארוכה לצעצועים), אבל בדיוק כמו שקרה לגיבורי-על בקומיקס האמריקאי, עם התחלפות הדור הגיע גל של יוצרים שהתחילו לחשוב קצת יותר ברצינות על מה שאהבו בתור ילדים. כך נוצרו סדרות מורכבות שלקחו את הז'אנר ברצינות: "Vision of Escaflowne", ובעיקר "Neon Genesis Evangelion", הנחשבת בדרך כלל ליצירת המופת של הז'אנר. ב"אבנגליון", רובוטי הענק נבנו במיוחד כדי להילחם במפלצות חייזריות מוזרות שתוקפות את כדור הארץ בזו אחר זו, וה"טייסים" השולטים בהם נקשרים נפשית אל הרובוט שלהם; וכן, זה נשמע כבר דומה מאוד ל"פסיפיק רים".

היו גם אחרים שהפגישו את המפלצות עם הרובוטים. גודזילה נלחם כבר במכא-גודזילה, תאום רובוטי ענק שלו; וב"פאוור ריינג'רס", סדרת הפרסומות המחופשת לתכנית ילדים שמשום מה עדיין קיימת, רובוטים ענקיים נלחמים במפלצות בכל רבע שעה, רק שהם עושים זאת עם תקציב של חפיסת מסטיק ותסריטים שלוקח יותר זמן לקרוא מאשר לכתוב. כל אחד יכול לראות שה"פאוור ריינג'רס" הם זולים ואידיוטיים, אבל... מפלצות! ורובוטים! זה כל כך כיף! וזה בעצם הסוד של "פסיפיק רים": הוא לוקח את הפנטזיות הילדותיות האלה ויוצר אותן מחדש, עם תקציב של מיליוני דולרים רבים ובלי לאבד קמצוץ מכל הכיף וההתלהבות של ילדים שצופים ב"רובוטריקים" בעינים פעורות לרווחה.

מחכים ל"פסיפיק רים"? ספרו לנו בפייסבוק