שיר ישראלי ישן קרא פעם "לך, לך למדבר. הדרכים יובילו", וארז לב ארי ופטריק סבג יישמו את הציווי. בשבילים המאובקים הם כתבו יחד את הפרויקט המשותף שלהם "העץ הבודד". מה שהתחיל בשבוע של ג'אם סשן בבית השאנטי במדבר, מוסד לנערים במצוקה בין שדה בוקר למצפה רמון, לא היה מפגש ראשון בשביל שני החברים הוותיקים. סבג זכור עוד משנות ה-90 בתור מנהיג ההרכב כשניקו תתחיל לדבר ("צל כבד"), שלקראת סוף פעילותו הצטרף אליו לב ארי כגיטריסט. מאז סבג עוד הוציא שני אלבומי סולו, פרויקטים של פיוטים עם דוד ד'אור, והפקות למוזיקאים כמו אתי אנקרי ושלמה ארצי. לב ארי, בחיבוטיו העצמיים והאמוניים, הפך להיות אחד היוצרים המוערכים בישראל ("אנה אפנה", "מה אעשה"). ואם שני האמנים האלה התעסקו בשנים האחרונות במוזיקה עם אסוציאציות של קודש, הרי ש"העץ הבודד" הוא אלבום שכולו חול, תרתי משמע.
סבג ולב ארי, שני פועלים שחורים של רוקנ'רול ושל אלוהים, מצאו את עצמם כותבים אלבום שקשה לפענח. אלבום רוחני מאוד, כולל תפילות, אבל גם כמעט נטול שירי אהבה וכזה שאין בו ממש רגעים של התעלות רגשית אלא כאבים של יום יום, חיפוש אחר חוסרים בגיל 40 ופרידות מחלומות אבודים ומאנשים שכבר אינם. כל אלה באים כמו מתוך איזו השלמה עם העולם, שלוות נפש עם הדרך. למה בכל זאת יש צמא? לחירות של הרוח: "אתה לא יכול לעוף עם שק של אבנים על הכתפיים. יש לך חלומות של עבד אתה לא חולם כמו אדם חופשי", הם שרים באחד ממשפטי המפתח של האלבום, שמופיע בשני שירים שונים. הטקסטים הם אמנם במיטב המסורת של לב ארי - קולאז'ים: כמה מילים משל עצמך, פזמון בעל רוח אחרת, קטע משיר או ממחזור התפילה. "אם הייתי", למשל, בנוי על הטקסט של "בסוף היום" היפהפה מאלבומו האחרון של לב ארי. המילים הללו מתלבשות על לחני רוק מינוריים באופיים הבנויים בעיקר על גיטרות (אגב, כבר היו שני גיטריסטים ישראלים שכתבו יחד על "העץ הבודד": צמד האלמוגים בשנות ה-60).
אחד הדברים שהופכים את "העץ הבודד" למרגש כל כך הוא השותפים המשניים בו. הראשון הוא ברי סחרוף, שהצטרף בכמה מהשירים בהלחנה, עיבוד ונגינה בגיטרה בסגנונו שאי אפשר לטעות בו, ואפילו שר בשניים: "תפילה לעני" הלקוח מתהילים ו"טיוטה להספד" המורבידי של דוד אבידן. בשיר הנושא, הקטע הטוב באלבום, לצד הגיטרה הסחרופית מתייצב גם מיכה שטרית באחת מהופעות האורח של חייו, באינטרפרטציה האישית שלו לקטע מתוך "אהבה וגטאטיבית", גם כן של אבידן, מספרו "שירי לחץ" (ממנו גם "טיוטה להספד", וגם "הזמנה להצגה יומית" הקלאסי של סחרוף עצמו): "אמות בלעדיך, אמר העץ. אך לא ידידיך, אמר האיש. החמצתי אותך, אמר העץ. אימצת אותי, אמר האיש. בפעם הבאה, אמר העץ, בפעם הבאה". הדיאלוג הפשוט לכאורה הזה הופך בידיו של שטרית שכבר 20 שנה הוא המוזיקאי שמבין הכי טוב והכי עמוק את העברית שהוא שר למחזה מרגש של ממש, פרידה של אב ובן. סחרוף כמלחין וגיטריסט ושטרית ככותב הם האבות המוזיקליים המובהקים של לב ארי, מה שיוצר שילוב טבעי מאין כמוהו.
ועוד משהו על השיר המופלא הזה: אבידן הפך בעשור האחרון לאחד המשוררים האהובים על מוזיקאים ישראלים. אסף אמדורסקי ("הרחובות ממריאים לאט"), שלומי שבן ("בעיות אישיות", "נוקטורן"), חווה אלברשטיין ("מנת קרב" מאלבומה האחרון), כנסיית השכל ("שיר אהבה ישן שהוחמץ מזמן") הן רק דוגמאות נבחרות. כמעט תמיד יש קושי בלשבור את הטקסט האבידני לתמליל מושר מבלי שזה יישמע מאולץ או ייצא מהמסגרת של "שיר משוררים". לב ארי עצמו התנסה בעבר עם אבידן ("מלחמה אבודה"), אבל יחד עם סבג, שטרית וסחרוף הם הצליחו לעשות משהו נדיר עם הטקסט הזה ולפצח את הצופן שלו, להפוך אותו לדמות שמשתלבת היטב בתיאטרון שלהם. הנה הישג מרתק לחבורת "העץ הבודד": הם מצליחים להגיד משהו חדש על המוזיקליות של דוד אבידן.
מאזין עצל יתקשה להבין מה הרעש סביב "העץ הבודד", ומדוע רבים רואים בו אחד האלבומים המרתקים של השנה האחרונה: הרי אף אחד מהמרכיבים שלו ברמת הטקסטים, הלחנים וההפקה אינו חד פעמי או ייחודי לאלבום. אלא שהבשלות ואורך-הרוח של יוצרי "העץ הבודד" אפשרו להם להציג את המסע שלהם כיצירה שלמה ועמוקה, אחידה ברמתה הגבוהה ובנושא שלה: חקירת שאלות רוחניות ללא ניו-אייג', ללא פתטיות ועם הרבה כנות ויושר. הרוק הישראלי מוציא הרבה אלבומים טובים שחסרים כיוון ברור "העץ הבודד" הוא אלבום על דרך עם מפת דרכים אמנותית, ובמדבר - הדרכים יובילו.
ארז לב ארי ופטריק סבג ישיקו את "העץ הבודד" במופע חדש ב-2.10 במועדון הבארבי בתל-אביב, בו יבצעו גם משירי הסולו של כל אחד מהם.
פסטיבל מסוג אחר בנגב
אם נמשיך לנסוע על כביש 40 אחרי בית השאנטי במדבר, נגיע בסופו של דבר למצפה רמון, שם יתקיים בחמישי-שישי הקרובים זו השנה השנייה פסטיבל אינטימדבר, אשר במסגרתו יתקיימו כ-30 הופעות, וביניהן: בום פם עם טריפונס ויהודה קיסר, עלמה זהר, איחוד ההרכב המקורי של פונץ' יוסי בבליקי, שלום גד ואלי שאולי, מופע של יאיר דלאל ואיתי פרל, "האנשים", דויד פרץ, שי נובלמן וגם אל. סי. אולמר, מוזיקאי בלוז שמגיע לארץ במיוחד לפסטיבל.
"אינטימדבר נולד מתוך חוויה אישית שלי כמוזיקאי, שההופעות שהכי נהניתי מהן בשנים האחרונות היו במצפה רמון בגלל הקשבה ואווירה מיוחדת שקשורה למקום ולאוכלוסיה, ומשם גם השם", מספר המוזיקאי אסי זיגדון, המנהל האומנותי של הפסטיבל. "אי אפשר להתעלם מזה שהוא דומה לאינדינגב, אבל מהצד ההפוך שלו. אנחנו פונים למי שמחפש חוויה אינטימית, עושים יותר שקט מדברי ומחליקים לתוכו. אינטימי יכול להיות גם הרכב של שישה אמנים אבל זה לא במות גדולות של רוקנ'רול אלא במות בגובה קהל, תאורה מינימלית, ואתה והאמן באותו מקום".
"יש המון יוצרים מקוריים והרכבים מדהימים, ויש כאן ג'אם כל שבוע במועדון הג'אז. יש התעוררות בשנה שנתיים האחרונות" אומר זיגדון, תל אביבי ביום-יום כשהוא נשאל על הסצנה המקומית, ומסכם: "נוצר משהו מאוד מיוחד במפגש של המוזיקה עם האווירה המיוחדת של מצפה. זה פסטיבל קטן והוא יישאר כזה. אם הוא יגדל הוא כבר לא יהיה אינטימדבר, והוא מיועד לקהל שבא להקשיב".
סינגלים חדשים
שרית חדד בדד
להיט היסטרי ומופק היטב שכתבה לחדד הזמרת דיקלה יחד עם עידו אוחיון. "בדד" אמנם חולק במכוון את הכותרת עם השיר של זהר ארגוב אבל יוצא ממנו משהו הפוך לגמרי, שמח וכיפי.
תעני אסתר שיר פשוט
מעניין לשמוע איך ברוך בן יצחק, איש רוקפור, מפיק את הלהקה הכי קרובה אליה ברוחה. ביחד הם הולכים הרבה יותר רחוק ממה שנדמה. רוקנ'רול סיקסטיזי פסיכדלי בעברית שעובד מצוין.
שלישיית מה קשור אנה אפנה
סינגל החזרה של השלישייה, ברוח הרטרו ששוטף את המוזיקה המזרחית בשנים האחרונות, מאכזב כי הוא מתעתע - לא ברור אם זאת דאחקה או קטע רציני, וכך העסק מתפספס פעמיים.
יובל דיין פעם אחת
דיין כתבה והלחינה את הסינגל, שהוא אמנם חמוד - אבל נשמע קצת כמו חיקוי מושקע של שלמה ארצי הדימויים, המניירות ואפילו ההפקה של פטריק סבג (כן, זה מלמעלה) ולכן בעייתי.
דן עמיר ועמית צפריר תחזית קרובה
לא שמעתי על אף אחד מהשניים האלה לפני השבוע, כשבמקרה צץ בפייסבוק הקטע היפהפה הזה שלהם, שמעורר הרבה סקרנות. הטקסט, אגב, גם של אבידן (כן, זה מלמעלה).
שיר אחד בשבוע
בימים אלה מציינים שמונה שנים למותה של המשוררת דליה רביקוביץ'. רבים הלחינו משירתה, ואחרונה היא הזמרת דורית ראובני שהקליטה שיר חדש שלה, "אחרי שכולם הולכים", שאולי יכול לומר משהו על בדידותה של המשוררת ושל מילותיה.