אחד המשפטים הכי זכורים בהקשר של המלחמה ההיא, שמציינים עכשיו 40 שנה לפריצתה ולזעזועים שנגרם בעקבותיה, מזכיר כי "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית". ההמנון הכואב ההוא מסמל אמת ברורה וגם קשה: מה שהיה לא ישוב, ומי שהלך לא יחזור. החברה הישראלית שניסתה להתמודד עם האובדן האינסופי שינתה את פניה. דרך השבר שנוצר, התרבות הישראלית החלה להכיל קולות אחרים, ראשוניים, שלפני כן לא היה להם מקום באתוס החד-מימדי יחסית של 25 השנים הראשונות של ישראל, לרבות שנות האופוריה שבעקבות מלחמת ששת הימים. קולות נשיים, קולות מזרחיים, קולות מחאה ובכי שדוכאו בשם הקונצנזוס, החלו להציע אלטרנטיבות ערכיות אמיתיות ובדיעבד הפכו לסמלים שמלווים את התרבות הישראלית עד היום.
פרויקט מיוחד: וואלה! תרבות מציינת 40 שנה למלחמת יום כיפור
ומכל הדברים הללו, נדמה כי איכשהו כי הדבר הבולט ביותר ששינתה מלחמת יום הכיפורים, זה את האפשרות לבכות. מהתמודדות מאופקת עם השכול, הפנמה רגשית והבלגה האבל הישראלי הפך לפרטי יותר, רגשי ומוחצן יותר. אחת הדוגמאות הראשונות לכך הייתה רשימה שפרסם העיתונאי ארנון לפיד ממש זמן קצר לאחר שהשתתף במלחמה בעצמו, בשם "הזמנה לבכי". "אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תכנית הערב, תהא עשירה: בכי. אני אבכה על המתים שלי. אני אבכה על אברהם, דודו ויאיר, על אמיתי, עוזי ובני, ואתם תבכו על שלכם. נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות. נבכה על היתומים החדשים, ועל הידידויות העזות שנחטפו, ועל האשליות המתוקות שנופצו, ועל האמיתות שנתגלו כשקרים. ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח. ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים", כתב לפיד ברשימה שזעזעה רבים משמאל ומימין. הרשימה הייתה אחד הביטויים הבולטים ביותר של מחאה שנשמעה באותה עת, ולימים גם זכתה לביצוע מוזיקלי של להקת "האשקולית" חבורת הזמר של קיבוץ בית השיטה, ששכל באותה מלחמה 11 מבניו. שם, הדמעות זרמו כמים.
"באופן כללי המציאות לא משתנה בגלל אירוע בדיד כזה או אחר - זה תמיד תהליך. אירוע גדול וטראומטי יכול לזרז תהליכים מכל מיני סיבות ולהעניק להם משמעות סמלית וטקסית. כך גם היה עם מלחמת יום כיפור", מסביר ההיסטוריון והסוציולוג פרופ' עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה. "הנורמה של הבלגה רגשית וקשיחות נבעה מתערובת של גורמים: ידע פסיכולוגי מוגבל, גישה שוביניסטית - שהרי מהגבר לא מצופה להפגין מצוקה - וכן תפישה אירופאית מודרנית ורציונלית של איפוק, ריסון עצמי, חוסן מנטלי והתנהלות על פי השכל. אצלנו היה לזה גורם חשוב נוסף: הצורך ההישרדותי של התנועה הציונית-החלוצית לייצר חוסן וכושר עמידה לנוכח הקשיים הרבים שנקרו בדרכה. יש בזה גם משהו אלטרואיסטי: אתה מתאפק לא לקרוס כדי לא להחליש את החברה שלך, וברגעים הכי קשים של החיים שלך אתה משדר לסובבים אותך 'אני אמשיך לתת קורבן גם באיפוק שלי'. זאת סולידריות חשובה מאד. רק היום במבט מפוקח לאחור, אנחנו מבינים שהיה בזה משהו קצת לא אנושי ובהיבטים מסוימים גם לא פונקציונלי, כי הכאב שלא מוצא פורקן אוכל בך מבפנים".
לדבריו, "מלחמת יום כיפור קידמה את שחרור הרגשות כי היא נתנה לגיטימציה לשאול שאלות על מיתוסים מושרשים. יתרה מזאת, בגלל המחיר הכבד של המלחמה כבר היה קשה להסתיר את הכאב ברמה האישית. אלפי אנשים ומשפחות נפגעו. היתה גם אכזבה גדולה אכזבה מהמנהיגות, ומכך שהמלחמה לא נגמרת. הלגיטימציה לבכי הייתה גם סוג של סמל של תמורה ערכית: לא נחזיק עוד דברים בלב. נדבר באופן חופשי על הכל, כולל רגשות ומצוקות. למרבה הצער, כמו בתחומים אחרים, לקחו את המחוג רחוק מדי. מלגיטימציה לבכי החל להיווצר בהדרגה פולחן שלם של התבכיינות, של קיטש רגשי ושל עידוד לחוסר איפוק והבלגה. אנחנו משלמים על זה מחירים כבדים מאד".
חוקרת התרבות ד"ר דליה גבריאלי-נורי מהאוניברסיטה העברית, שחקרה בהרחבה את השינויים שעברו על התרבות הישראלית לפני מלחמת יום הכיפורים ואחריה, מסכימה עם פרופ' אלמוג. "השכול בעקבות המלחמה נעשה שכול הרבה פחות יפה. מה זה פחות יפה? לדוגמא 'הראית איזה יופי שרעד ברוח סתיו' 'יש פרחים' של המשורר נתן יונתן - הוא מאוד מייצג את השכול היפה. לאחר המלחמה אם מייצרים שירים כאלה הם לא מסכימים איתו, הם יותר ביקורתיים, והשכול הופך להיות הרבה יותר פרטי. זה כבר לא החייל של כולנו: המשפחות מבכות את בניהן אחד אחד, וכל משפחה נושאת זאת בלבה עד אחרית ימיה השכולים", היא אומרת.
עם זאת, היא מצביעה על שינוי דרמטי אחר ומהותי מאוד שהגיע לאחר המלחמה השינוי במעמד האשה ובקול החברתי שלה. "בעיני זה אולי השינוי הקונספטואלי הרעיוני הכי גדול שהמלחמה גרמה לה והוא כמעט לא מדובר", גורסת גבריאלי-נורי. "במלחמת יום הכיפורים קרה משהו מאוד מפתיע, פתע פתאום כל הגברים נעלמו להתגייס והמשק נותר רק עם נשים, והן כמעט לא ידעו לעשות כלום. רק במלחמה עצמה הבינו שיש משאב אדיר שהוא 50 אחוזים מהאוכלוסיה נשות ישראל. לאחר המלחמה משרד העבודה הקים ועדות מיוחדות כדי לשלב את האשה במקרה שתהיה עוד הפתעה מהסוג הזה, וגם צה"ל באותו זמן פתח הרבה קורסים לחיילות שעד אז היה סגורים בפניהן הרי הן היו מגישות תה וקפה. כמו שמלחמת העולם יצרה מהפך במעמד האשה מהפך דרמטי, גם אצלנו בישראל מלחמת יום כיפור הולידה מחדש את האישה הישראלית".
"גם התרבות הישראלית פתאום הבינה מה יש כאן", היא מוסיפה. "קודם כל בהיבט של כתיבה נשית זה הוביל ליצירת ספרות נשים, שעד אז הייתה מאוד בשוליים. אז מתחיל להיווצר הז'אנר הזה וכתיבה ספרותית נשית-אישית פורצת אחרי המלחמה. עד מלחמת יום הכיפורים, דליה רביקוביץ' היא משוררת צבאית שכותבת ללהקות הצבאיות, ולאחר מכן גם אצלה קרה שינוי והיא הרבה יותר דליה רביקוביץ' שאנחנו מכירים. בכלל, הזמר העברי שהיה משועבד למלחמות השתנה והתרבות קצת נפרדה מהכיוון הזה, והפכה להיות ביקורתית וספקנית הרבה יותר. כל התקליט 'כמו צמח בר' של חוה אלברשטיין הוא שכול הרבה יותר מהורהר, הרבה יותר ספקני. רחל שפירא שכתבה שם הרבה שירים היא הרבה יותר מהורהרת. זה כבר לא 'מה אברך' (שכתבה שפירא לבן כיתתה שנפל במלחמת ששת הימים, נ.מ.)- הוא פחות משלים, פחות עוטף ומייפה, אלא מחצין את הסבל".
ואמנם, שתי המגמות האלו - עליית קולן של הנשים ותחילתו של האבל הרגשי, המוחצן - מצאו את ביטויים בתקליט המכונן של התקופה, במה שהוגדר כבר בעבר כאחד האלבומים הישראלים הגדולים של כל הזמנים "כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין. זאת לא הייתה התגובה הראשונית של אלברשטיין למלחמה - ב-1974 היא כבר הוציאה את "לו יהי", מסמליה של המלחמה ההיא. אבל "כמו צמח בר" כבר היה תקליט אחר לגמרי אוסף של שירים שכמו נכתבו לאומה מדממת, לאלה שזכו לחזור הביתה אבל חלק מהם עוד נשאר בשדה הקרב, וגם למי שנשאר לצדם, לטפל בהם ולנסות לבנות יחד איתם מחדש את החיים מכל הרסיסים.
כמעט כל שיר באלבום ההוא שכתבו לו מיטב המחברים והמלחינים - הפך לקלאסיקה, וכמעט כולם מזוהים כיום כשירי זיכרון: "לכל איש יש שם", "אתל תלכי בשדה", "חופים", "ימי בנימינה", "שיר ליל שבת", "אחרי מותי", ומעל כולם ניצבת שלישיית שירים דרמטית שכתבה רחל שפירא: שיר הנושא "כמו צמח בר", "השכם השכם בבוקר" והשיר הפותח "אדבר איתך" שהיה אולי הראשון להציג במרכזו דמות גבר אבל, שהשדים שלו מסרבים לתת לו מנוח. מילים כמו "כשאתה עייף עד מוות, לא נרדם בחשכה. בשעה שסיוטיך מרדפים חלומותיך - אשאר איתך" ו"כשאראה, או כשתאמר לי חרש, חרישי, כי מתיך מתקבצים - גם אני ארכין ראשי" נתנו הד לתחושותיהם של נשים וגברים רבים. בתודעה הציבורית, הוא יחד עם האלבום כולו נקשרו למציאות קולקטיבית של הלם קרב.
"אני יודעת ש'אדבר איתך' קיבל את הקישור הזה, אבל האמת היא שזה שיר לאיש בשעת משבר עמוק. הוא מבטא איזה חוסר אונים והוא מודע למגבלה - שלי או של מי שמדברת בשיר הזה לעזור", מספרת שפירא, בת לקיבוץ שפיים שספג אף הוא אבידות רבות. "השיר הכי מובהק שממש נכתב בעקבות המלחמה זה 'השכם השכם בבוקר': אני ואחרים לא ציפינו למלחמה, בוודאי שלא בקנה המידה הזה. זה היה משבר כל כך דרמטי וכל כך טוטאלי שבעקבותיו הייתה צריכה לבוא היטהרות משותפת, אך ההיסטוריה עסוקה בשלה: הציפייה שישנה בשיר הזה - אני לא יכולה לומר שהיא הוגשמה, אולי על ידי פרטים אבל לא ציבורית-היסטורית. בשעתו הרגשתי שמשהו מזה נקלט".
"אלה שירים די ראשונים שלי, והאווירה הרשתה שירים ליריים שמסתכלים פנימה", היא מספרת, ומסבירה כי הפרשנות החברתית שקיבלו השירים לא תמיד עלתה בקנה אחד עם כוונתה המקורית. "כל שלושת השירים האלה מדברים על איזהשהו שבר ציבורי-פרטי בכל מיני היבטים. אני לא יודעת אם זה התכוון לייצג משהו - אנשים שמתבטאים מגיבים לעצמם ולתקופתם ואני מניחה שזה הד ובת-הד של מה שקרה. 'כמו צמח בר' הוא קצת יוצא דופן בשלישייה הזו. אני יודעת ששוב משדרים אותו בימי זיכרון והוא לא נכתב בהיבט כזה, והאמת שאני מכבדת גם את זה. כל שעה היא יפה גם לשיר לירי וגם לשיר שמתייחס למלחמות".
אל מול הקלאסיקות של אלברשטיין ושירי ארץ ישראל שלה, יצא באותה שנה בדיוק תקליט מכונן נוסף, גם הוא של אשה, וגם הוא עוסק בשכול שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. "היכן החייל", אלבום הבכורה של אהובה עוזרי , חולל מהפכה הוא היה הראשון להציג שירי שכול מזרחיים, כאלה שמדברים בשפה הצלילית של מי שהיו אז חלק מישראל השנייה. "חוה אז היא לא יוצרת. היא זמרת מעולה ונותנת פרשנויות, אבל היא עדיין עובדת של הממסד זה חלק מהמשבר של יום כיפור ו'כמו צמח בר' הוא הביטוי של זה, אבל אהובה עוזרי הרבה יותר דרמטית גם אם מקומה נפקד מספרי ההיסטוריה", טוען העיתונאי, היוצר הדוקומנטרי והבמאי רון כחלילי, מי שעמד מאחורי הסדרה התיעודית "ים של דמעות" על תולדות המוזיקה המזרחית. "כל שירי הזיכרון הישראליים האשכנזיים הם שירים שלא לוקחים בחשבון אף אחד חוץ מיפי הבלורית והתואר, מפארים את בני הקיבוצים והמושבים. אני יכול להבין את זה כשמדובר ביום השואה, אבל כשמדובר בחללי צה"ל ואנחנו רואים את אחוזי הנופלים, היה משהו כמעט לא מוסרי ולא הגון שלא היה ביטוי לכאב הזה לתוך הפלייליסט. אהובה עוזרי בעצם מייצרת את התשובה לדבר הזה ב'היכן החייל שלי' - אני שרה על הנופלים שלנו מהשכונה שלי, וזו קריאת תיגר. בראשית שנות השבעים כשישראל באמת משתנה ממדינה מפא"יניקית דוחה, והופכת למדינה יותר משוחררת ופלורליסטית, אהובה עוזרי היא חלק מהדבר הזה. היא מאתגרת את המוזיקה המזרחית, את המוזיקה הישראלית באותן שנים, את הדתיות, את הממסדיות, את השפה, את העיבודים המוזיקליים. היא בשורה של היוצרים המזרחיים הראשונים".
שיר הנושא של "היכן החייל" נכתב לאחר שעדי שורק, בן למשפחה שגרה בשכנות לעוזרי, נעדר בזמן המלחמה. לאחר מכן התגלה כי נהרג. "התחילה המלחמה והכל היה סביב החרדה לחיילים. היא כתבה כמו שהיא מכירה ויצא לה 'היכן החייל שלי'. היא סיפרה לי: 'קראתי לחברים שלי והשמעתי את השיר החדש שהקלטתי, ואני רואה שכולם בוכים', היא לא הייתה רגילה לתגובה כזאת מהחברים שלה ששמעו את השירים הישראלים הרגילים, שם הם לא בכו ועכשיו הם כן. משוררים מדברים ברמזים ולא אומרים דברים כהווייתם, הם צריכים להקשות ואהובה לא עשתה את זה 'היכן החייל שלי', הכי פשוט הכי ישיר, כמעט כמו 'תחתונים וגופיות' פשוט פשוט פשוט. המוזיקה הישראלית באותן שנים היא מאוד לא פשוטה: כולם שרים אלתרמן ופן, והיא שרה בשפת בני אדם", הוא מספר. במידה רבה "היכן החייל" היה התקליט שסלל את הדרך ליוצרים מזרחיים שלא התביישו בזהות התרבותית שלהם. בעוזרי, האשה המזרחית שמקוננת על החייל שאבד, מתגלמים אולי כל הקולות שעלו אז סוף סוף על פני השטח. "באותה תקופה כל הציבורים 'האחרים' מתחילים להשמיע את הקול שלהם ולתוך הדור הזה מגיעים כל הזמרים המזרחיים הראשונים. ברקע הזה צומחת אהובה עוזרי שבלטה כמוזיקאית והייתה גם אשה בחברה הפטריארכלית של אז, ציפור די יוצאת דופן".
"התקליט הזה שלה הוא מאוד לא אחיד, אבל כמו כל המוזיקה המזרחית באותה תקופה הוא זכה להצלחה עצומה ובוודאי שלא הושמע באמצעי התקשורת הלגיטימיים, וגם בתוך הגטאות המזרחים התנשאו עליה. אפשר להגיד שהיא זמרת הבלוז המזרחית הראשונה: זהר ארגוב שלימים היה תלמידה לוקח את שירי הדיכאון לעצמו, אבל מי שעשתה את זה ראשונה הייתה אהובה עוזרי. לפניה לא היה שום דבר, רק פולקלוריסטים, והיא הראשונה שלא התביישה לקחת את העניין המזרחי פנימה. היא ייצרה אלטרנטיבה מוזיקלית ייחודית לגמרי".
ממרחק של ארבעים שנה, נדמה שהדימויים מתערבבים. שירים סופגים הקשרים, המציאות החברתית משתנה. החתרני של פעם הוא הקלאסיקה של היום, והדבר היחיד שנשאר בשלו הוא רק ההם מהשיר ההוא שלא יוכלו לשוב. האם בכוחן של מילים לשנות בכלל? "הלוואי שהשירים היו משפיעים או משנים את המציאות", אומרת בעצב רחל שפירא. "יש משהו בי שכן מאמין שאיזה אמירה בזמן יכולה לעשות איזה רסיסון של השפעה".