פליימוביל 04: אלביס קוסטלו והרוטס - כל מה שאפשר היה לקוות

גם אלביס קוסטלו וגם הרוטס הם מאסטרים בתחום שיתופי הפעולה. קוסטלו הוכיח שוב ושוב לאורך 36 שנות קריירה שהוא מסוגל להסתגל לכל סביבה מוזיקלית בלי לאבד את הקול שלו ככותב. אם זה הקאנטרי של King Of America, הקברטיות הקורט ויילית ב "Shot With His Own Gun", הפופ המתוזמר של ברט בכרך ב"Painted From Memory" או המוטאון סול של "Get Happy!" המופלא (והרלוונטי ביותר במקרה הזה) – נדמה שקוסטלו יכול למצוא נקודת השקה בכל סגנון בלי ללכת לאיבוד. והרוטס עושים יופי של היפ הופ שכלתני ופסיכדלי, אבל במקביל הם גם להקת הליווי הטובה בעולם עבור כל אמן שרוצה לבצע מוזיקה שחורה על כלים חיים (מי שמעוניין בהדגמה קלה מוזמן לשמוע אותם הופכים את מופע האנפלאגד של ג'יי זי לשיא קריירה). "Wise Up Ghost" המשותף שלהם נולד בזכות מפגש בתכנית של ג'ימי פאלון (קוסטלו כאורח, הרוטס כלהקת הבית) והוא כל מה שאפשר היה לקוות לקבל מהחיבור הזה. קווסטלאב והרוטס מספקים שטיחי Fאנק רזה ולילי עם הבלחות ארעיות של כלי נשיפה ומיתר, קוסטלו מאכלס אותם בסיפורים אפלוליים על שחיתות, לבבות שנועדו להישבר ואי הצדק של העולם האמיתי.

זה בטח לא אלבום היפ הופ, אבל קוסטלו כן מחליף את מבנה השירים המסורתי (והאיש הוא מהארכיטקטים המובילים בתחום) ברכיבה יציבה על גרוב, ומסמפל בדרכו שלו נגיעות משירי עבר. הבולטת בהן מתרחשת ב"Stick Out Your Tongue" שמצטט את פזמון המחאה של "Pills And Soap" שהוציא בשנות השמונים. "Wise Up Ghost" אולי לא ייכנס לעשירייה הראשונה של קוסטלו, אבל הוא בהחלט האלבום המעניין ביותר שלו מאז "When I Was Cruel" שיצא לפני עשור. בפעם המי יודע כמה, אלביס קוסטלו מצא בעצמו עוד חלק להמציא מחדש.

לאחת מהלהקות המדוברות של הרגע קוראים חיים. דניאל, אסתי ואלנה חיים, שלושת האחיות שמובילות את ההרכב עם המתופף דש האטון, עושות פופ רוק רך ואייטיזי שהקהל שלהן יכול להגביר בכיף גם עם ההורים - הפתיחה של הסינגל האחרון והמצוין שלהן "The Wire" מורמת משיר של האיגלז, למען השם. זה רק הגיוני בהתחשב בכך שהלהקה הראשונה שלהן, Rockinhaim, כללה גם את אמא ואבא (ישראלי בשם מוטי - מה שאומר שהן משלנו בהתאם לחוק הפרובינציאליות על שם עודד בן עמי) וביצעה קאברים לקלאסיקות סבנטיז. "Days Are Gone", אלבום הבכורה החמוד שלהן שכבר הספיק לדלוף לרשת, הוא מחווה מדויקת לכתיבת השירים והצליל החם והמהוקצע של המיינסטרים של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80. השירים באלבום הזה נשמעים כמו מונטאז' אימונים בסרט של פטריק סווייזי, כמו הלהקה של ג'סי מ"צער גידול בנות", כמו כל מה שהפאנק ניסה להרוג. ובהקשר המוזיקלי של 2013, הם גם נשמעים מעולה. יש לבנות של חיים הבנה עמוקה בנקודות העונג של רוק AM קלאסי וזהוב והן נוגעות בהן שוב ושוב לאורך אלבום בכורה נדיב, מתוק וקליט מאוד. קצת קשה להתייחס ברצינות רבה מדי לאלבום הזה כי הנגיעה שלו קלה מאוד. משב רוח רענן וקליל שיעלה לכם חיוך לשעה ולא ישאיר אחריו הרבה יותר מכמה שערות לא במקום.

"Wrecking Ball" הוא המנון פופ מוצלח למדי. יכול להיות שעדיף שהיה מוצא את דרכו אל זמרת עם קול גדול יותר אבל עדיין, זאת בלדת רגש שיודעת את העבודה. העניין הוא ש"Wrecking Ball" הפסיק להיות שיר לפני שבוע והפך לקליפ שבו סיירוס רוכבת בעירום על כדור הריסה ענק (סאבטקסט זה לחלשים) ומסתכנת בהרעלת אסבסט תוך כדי ליקוק אינטנסיבי של פטיש חמישה קילו. וככזה הוא די מביך. ברור שמיילי 2.0 היא מורדת פרועה שמביעה את המרד הזה בעזרת איום בלתי פוסק בחשיפת פטמות, אבל חייבת להיות דרך קצת יותר מרומזת לעשות את זה. "Stay" של ריהאנה לדוגמה, הוא פחות או יותר הקליפ ש"Wrecking Ball" רצה להיות, רק הרבה פחות מאולץ. אולי יותר מכל כוכבת פופ אחרת כרגע, מיילי סיירוס משתדלת מאוד לעניין אתכם. היא איש הפעלולים שמנסה לקפוץ עם האופנוע מעל שיירה של אוטובוסים ומתרסק. חייבים להעריך את האומץ המטופש וחסר הכיוון הזה, אבל התוצאה נראית כמו תאונה.

גזר הדין: שיר טוב. לא שזה משנה.

דוונטה "דוו" היינס הוא מפיק וזמר בריטי שהופך במהירות למקס מרטין של ההיפסטרים. האיש הוציא את המיטב מסולאנז', סקיי פררה ופלורנס אנד דה מאשין בין השאר, אז לא פלא שגם הוא גויס למאמצי ההחייאה של האלבום הבא של בריטני ספירס. "Chamakay" הוא סינגל מתוך האלבום השני שלו תחת השם Blood Orange ויש לו קליפ יפה מספיק כדי שידבר בעד עצמו. הקליפ הזה הוא מין סרט דוקומנטרי קצר על ביקורו הראשון של היינס בעיר הולדתה של אמו בגויאנה, שם הוא הוא פוגש לראשונה את סבו בן ה-92 ורוקד ברחובות. זה לא נשמע כמו הרבה אבל התיעוד הזה של היכרות ראשונית בין אמן למורשת שלו מרגשת הרבה יותר מבחורה בתחתונים שמקיימת יחסים עם פטיש.

Fiona Apple – Pure Imagination

השיר הזה יצא כחלק מקמפיין פרסומי של רשת צ'יפוטלה שאמור להציב אותה כקונטרה מוסרית למסעדות מזון מהיר אחרות שמגישות מזון מתועש יותר. טוב. עכשיו נשים את כל זה בצד כדי ליהנות מקאבר יפיפה לשיר מהפסקול של "ווילי וונקה". השיר הזה היה מטריד כבר במקור, אבל פיונה אפל משדרגת אותו למצמרר.

Twin Shadow – Old Love / New Love

תחנות הרדיו הפיקטיביות של המשחק GTA5מספקות בזמן האחרון המון שירים מעולים ולא פיקטיביים. הנה אחד של Twin Shadow שנשמע כמו השיר הכי טוב מהקסטה של היטמן 10.

Cut Copy – Free Your Mind

שיר הנושא מהאלבום הבא של קאט קופי. לפי הסולן דן וויטפורד האלבום מושפע מקיץ האהבה של 67' וקיץ האהבה השני במועדונים הבריטיים ב-88', ובא להזכיר לאנשים כמה חשוב להיות חופשיים. אוקיי, היפי.

of Montreal – Belle Glade Missionaries

קווין בארנס ממשיך לעשות בדיוק מה שבא לו ולוקח הפעם את Of Montreal לטריפ קאנטרי פופ מדברי. בערך כל שורה כאן היא היילייט, אבל הנה אחת – "את מעלה תמונות של ההתקפים האפילפטיים שלך ועוקבת אחרי הצפיות / לחברים שלך לא אכפת". איזה כיף שבאוקטובר יגיע אלבום שלם של כאלה.

לטור הקודם: השועלים חופרים, אמינם מתבזה וארקייד פייר בוערים